כבר בשנת 1942 הופיעו מאמרים בעיתונות הארץ ישראלית עם השאלה האם לנקום בנאצים. כך למשל בעיתון "דבר", שזוהה עם מנהיגי היישוב, פרסם ביוני 1942 המחנך והסופר פלק הלפרין מאמר שכותרתו "נקמה לא תהיה". באותו חודש נכתב בעיתון "המשקיף" מאמר עם דעה הפוכה עם הכותרת "נקמה - היה תהיה". הרצון בנקמה הלך והתחזק עם הגעתן של עוד ועוד ידיעות על זוועות השואה. מיד לאחר סיום המלחמה היו מספר קבוצות נוקמים יהודים, כך למשל הבריגדה היהודית בראשות הרמטכ"ל לעתיד, חיים לסקוב או חברי המחלקה הגרמנית בראשות מי שיהיה מפקד חטיבת גבעתי במלחמת העצמאות, שמעון אבידן.

הקבוצה הגדולה ביותר של נוקמים פעלה בראשותו של אבא קובנר. הקבוצה תכננה להרעיל את בארות המים בגרמניה ובכך להביא למותם של מיליוני גרמנים בנקמה על רצח 6 מיליוני היהודים. הנהגת היישוב בראשותו של בן גוריון הזדעזעה מהרעיון. בן גוריון הורה לשליח ההגנה באירופה, נחום שדמי, לפקח על קבוצת הנקם מקרוב. בסופו של דבר קובנר נעצר על ידי הבריטים והרעל שהשיג עבורו אפרים קציר (לימים הנשיא הרביעי) הושלך לים. במקביל, חברי הנקם הבינו שללא תמיכת היישוב אין להם סיכוי ורצון בפעולה גדולה ולכן פעלו ל"תוכנית ב'": הרעלת שבויי אס.אס., פעולה שעד היום לא ברור האם באמת הביאה למותו של מי מאותם שבויים.