אחד בספטמבר הוא יום חג למערכת החינוך בישראל, בייחוד לתלמידי כיתות א', שיפתחו ספר ומחברת וילמדו קרוא וכתוב. במהלך שנת הלימודים ילמדו הילדים צלילים, הברות, עיצורים וניקוד ואת השוני בין הכתוב לבין הדיבור והקריאה. לא רק ילדים רוכשים בכיתות הלימוד את המיומנות הזו, אלא גם עולים חדשים בוגרים. כל עולה חדש מכיר את תחושת הזרות ואת חוסר האונים הנובעים מאי-ידיעת עברית, ואפילו עולים שמכירים את השפה מהתנ"ך מתקשים בדיבור. הסיפור הבא יכול להמחיש זאת: עולה חדש עלה לאוטובוס וביקש לדעת: "בכמה ממון הכרטיס?" ענה לו הנהג: "בִּתְרֵי זוּזֵי."

שנים אחדות לאחר קום המדינה יסד משרד העלייה והקליטה את האולפנים כדי להקל על העולים החדשים את השתלבותם בחיי היום-יום בארץ. האולפנים הוקמו בכל רחבי הארץ: בערים, בקיבוצים, במושבים ובמעברות, ומטרתם העיקרית הייתה להקנות לעולים את השפה העברית.

זו לא הייתה מטרתם היחידה. מטרה נוספת הייתה יצירת תחושת זהות משותפת בין העולים שהגיעו באותן שנים לישראל מארצות רבות: פולין, גרמניה, הונגריה, רומניה, בולגריה, טורקיה, תוניסיה, מרוקו, לוב, עיראק, סוריה, לבנון, איראן ועוד. כאשר העולים התקבצו יחד כדי ללמוד עברית, החלה להירקם ביניהם תחושת זהות משותפת שגישרה על פערי התרבות.

המפגש בין מורי האולפן לתלמידיהם לא תמיד היה קל ומסביר פנים. תרמו לכך הבדלי התרבות העמוקים בין המורים ילידי הארץ ובין ציבור העולים קשי היום, שהיו טרודים בדאגות רבות לאין-ספור ולא היו רגילים למציאות שבה יהודים אינם מיעוט נרדף, אלא עם מתחדש במדינתו. אין זה סוד כי למבוגרים קשה יותר לקלוט שפה חדשה, אלא שאי-ידיעת השפה עוררה קשיים גם במציאת עבודה ודיור קבע, קשיים בהתמצאות ועוד. על השנה שבה ישב באולפן ולמד עברית סיפר הסופר אפרים קישון: "אני לא התנפלתי על העברית בשמחה, אלא מתוך ייאוש. הייתי מוכרח להציל את עצמי מגורלו המר של המהגר הנצחי".