האם כדאי לקבל אזרחות עות'מאנית? את השאלה הזאת שאלו את עצמם רבים מתושבי היישוב היהודי בארץ ישראל, כאשר האימפריה העות'מאנית הצטרפה למלחמת העולם הראשונה. רק אז התעוררה שאלה זו בליבם, שכן אם אדם החזיק באזרחות של מדינת אויב, הוא היה עלול להיחשב אויב האימפריה.

אז מה עושים? שומרים על האזרחות ועוזבים את הארץ או זונחים את הנתינוּת הזרה ומקבלים אזרחות עות'מאנית? הדילמה עוררה דיון ציבורי סוער: מצד אחד עמדו אליעזר בן-יהודה, דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי, שפעלו בלהט בעד תהליך קבלת אזרחות עות'מאנית. לדידם היה זה צעד חשוב לחיזוק המפעל הציוני בארץ, והם אף פנו ללימודי משפטים בקושטא, הלוא היא איסטנבול, שבטורקיה כדי להכיר את עולם המשפט העות'מאני. מנגד עמדו זאב ז'בוטינסקי וחיים וייצמן, שהאמינו כי הגיעה העת לחבור לשחקן החזק בזירה – בריטניה. לתפיסתם, בריטניה הייתה עתידה לכבוש את הארץ במהלך המלחמה.

איך זה נגמר? בסוף כולם יודעים. רבים לא ויתרו על אזרחותם הזרה ובחרו לעזוב את הארץ. השלטון העות'מאני לא ראה בעין יפה את אזרחיהם החדשים למרות גילוי הנאמנות לאימפריה, ואף רדף את המנהיגים הפוליטיים של היישוב וגירש מהארץ את דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי. לבסוף כבשה האימפריה הבריטית את ארץ ישראל, ונפתח פרק חדש בתולדות היישוב.