"העולם הזה" היה ידוע כעיתון שלא חושש מפרובוקציות. מעל דפיו התפרסמו ריאיונות סנסציוניים וידיעות רכילות שהרעידו את הארץ. בנובמבר 1953 הפרובוקציה הייתה שונה: דווקא בעיצומה של תקופת הצנע, כשאזרחי המדינה נאלצו להסתפק במזון דל שהספיק בקושי לשלוש ארוחות ביום, הכריזו בעיתון על 'תחרות אכילה'. וכך הסבירו זאת: "כאשר הכרזנו על תחרות האכילה הודענו כי זוהי תחרות בלי אידאולוגיה, ללא מטרות נשגבות. בעצם, טעינו. לתחרות האכילה שתמונותיה מפורסמות בגליון זה, היו גם אידאולוגיה, גם מטרה: הצחוק".

אל מקום התחרות ב"קפה כינרת" בתל אביב הגיעו שבעה מועמדים: שישה גברים וגברת אחת. התקנון היה פשוט: האדם שיאכל את המספר המקסימלי של מנות בתוך שעה אחת יזכה בתואר 'אלוף האכילה של ישראל לשנת 1953'. אך המנות שהוגשו למתחרים לא היו מנות שף יוקרתיות. היו אלה מנות על טהרת הצנע, והן כללו רק כמות קטנה של בשר שהוקצבה במיוחד על ידי המפקח על המזונות. עוד בתפריט: מרק; קערת ספגטי; פלפלים ממולאים; גוּלש ירקות; תפוחי אדמה מבושלים במיץ; אטריות וראש כרובית. בסוף התחרות נותרו שניים: נהג מובטל בשם אברהם רפפורט מגבעתיים, שבסופו של דבר נאלץ לפרוש בעצת רופאיו, והצעיר שזכה לבסוף בתחרות – הסטודנט הרעב איתמר רוזנטול בן ה-27. לאחר ניצחונו הכריז המנצח בקול: "באתי, אכלתי, ניצחתי!".