בשישה באוקטובר 1973, בעיצומו של יום הכיפורים, פרצה מלחמה. החוסר בידיים עובדות הורגש מיידית, כאשר צה"ל היה עסוק בקרבות בלימה ובגיוס מילואים ובהיערכות במקלטים. מציאות זו השאירה משק נטוש כמעט לחלוטין. התעשייה, התחבורה הציבורית, מערכת החינוך, החנויות ובתי המשפט - בכולם נפער חלל גדול אליו נכנסו נשים, פנסיונרים ובני נוער.
לנשים נפתחו אפשרויות תעסוקה חדשות: "סבתות עובדות בייצור 20 שעות ביממה", מספרת הכותרת בעיתון "דבר". "אחת העובדות ב'טלרד' שעבדה בימי המלחמה במשמרת רצופה של 20 שעות, ולאחר מנוחה קצרה חזרה לעבודה, היא סבתא העומדת לצאת בקרוב לגמלאות וכמוה רבים במפעל". בכתבה אחרת על מפעל תדיראן "ליד מכונה המייצרת אלגטים לסוללות עומדת שושנה קרייב מגן יבנה. את המכונה מפעילים בדרך כלל גברים. לידה ניצבת עובדת אחרת, מזל בן נעים שאף היא סבתא לשני נכדים ואחד מבניה נמצא בחזית סיני. גם היא עובדת 20 שעות ביממה ואף ישנה במפעל ודואגת לבנה". נשים בקיבוצים לקחו על עצמן תפקידים שעד אז מילאו הגברים. למשל, נועה עמית מקיבוץ חולדה, אימא צעירה לשלושה ילדים קטנים שעבדה בְּמטבח חדר האוכל, לקחה על עצמה את תפקיד מזכיר הקיבוץ וניהלה את הקיבוץ.
התגייסות הנשים שנותרו מאחור והחזיקו את המשק הישראלי לענפיו, ששיתפו כוחות זו עם זו במילוי צורכי השעה המרובים לצד טיפולן בילדים ובקשישים, הצילו את המשק מקריסה.