מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, בשנת 1946, נחתם הסכם פריז. במסגרתו הוקמה ועדה מיוחדת שעסקה בהסדרת תשלום פיצויים לפליטי המלחמה. 90 אחוז מהפליטים היו יהודים, והסכום הכולל של הפיצויים עמד על 50 מיליון דולר. אחד החותמים על הסכם פריז היה דוד בן-גוריון, ששימש אז כנציג הסוכנות היהודית. הייתה זו מעין הקדמה להסכם השילומים העתידי שנחתם בין ישראל לגרמניה בשנת 1952.
לאחר הקמת מדינת ישראל, החלה ישראל לכונן יחסי מסחר עם גרמניה באמצעות שר האוצר. כאשר נקלעה המדינה הצעירה לתקופת צנע, הציע מנכ"ל משרד האוצר, דוד הורוביץ, להשתמש בכספי הפיצויים שהציעה גרמניה כדי למנוע מצב של "שואה כלכלית" (מעניין כי כבר בימים אלה נכנס לרטוריקה בישראל השימוש במילה "שואה"). את המילה "פיצויים" החליף לוי אשכול במילה "שילומים", כדי שלא יתקבל הרושם שמדובר בצעד של פיוס עם העם הגרמני. המשא ומתן עם גרמניה על הסכם השילומים החל בראשית שנות ה-50. בהסכם שנרקם נכללו סעיפים הצהרתיים, למשל שהעם הגרמני נושא כולו באחריות לפשעי המלחמה, וכן שהמדינה הגרמנית מכירה בחובתה הקולקטיבית כלפי מדינת ישראל כמייצגת הקורבנות. את הצד הישראלי ייצגו ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון ויושב ראש ועידת התביעות היהודיות, נחום גולדמן, ואילו את הצד הגרמני ייצג קנצלר מערב גרמניה, קונרד אדנאואר.
רעיון קבלת השילומים עורר ביקורת קשה, ומנהיגים ישראלים יצאו כנגד עצם המשא ומתן עם גרמניה. בין המתנגדים היה ניצול השואה דב שילנסקי (לימים יו"ר הכנסת). הוא ניסה להטמין מטען חבלה במשרד החוץ הישראלי ולפגוע באדנאואר. אף מנחם בגין התנגד באופן פעיל, ונשא את נאומיו במהלך הפגנות סוערות שבהן אף נעשה שימוש מתריס בטלאי הצהוב. למרות המחאות הסכם השילומים עם גרמניה נכתב והגיע לפתחה של הכנסת. הוא נחתם בספטמבר שנת 1952.
שמונה שנים לאחר מכן, בשנת 1960, נפגש בן-גוריון עם אדנאואר, והפעם, במטרה לכונן יחסים רשמיים בין מדינת ישראל לגרמניה. בשנת 1965 אישרה ממשלת ישראל את הצעת גרמניה לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל ולהקמת שגרירות מערב גרמניה בישראל.
מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, בשנת 1946, נחתם הסכם פריז. במסגרתו הוקמה ועדה מיוחדת שעסקה בהסדרת תשלום פיצויים לפליטי המלחמה. 90 אחוז מהפליטים היו יהודים, והסכום הכולל של הפיצויים עמד על 50 מיליון דולר. אחד החותמים על הסכם פריז היה דוד בן-גוריון, ששימש אז כנציג הסוכנות היהודית. הייתה זו מעין הקדמה להסכם השילומים העתידי שנחתם בין ישראל לגרמניה בשנת 1952.
לאחר הקמת מדינת ישראל, החלה ישראל לכונן יחסי מסחר עם גרמניה באמצעות שר האוצר. כאשר נקלעה המדינה הצעירה לתקופת צנע, הציע מנכ"ל משרד האוצר, דוד הורוביץ, להשתמש בכספי הפיצויים שהציעה גרמניה כדי למנוע מצב של "שואה כלכלית" (מעניין כי כבר בימים אלה נכנס לרטוריקה בישראל השימוש במילה "שואה"). את המילה "פיצויים" החליף לוי אשכול במילה "שילומים", כדי שלא יתקבל הרושם שמדובר בצעד של פיוס עם העם הגרמני. המשא ומתן עם גרמניה על הסכם השילומים החל בראשית שנות ה-50. בהסכם שנרקם נכללו סעיפים הצהרתיים, למשל שהעם הגרמני נושא כולו באחריות לפשעי המלחמה, וכן שהמדינה הגרמנית מכירה בחובתה הקולקטיבית כלפי מדינת ישראל כמייצגת הקורבנות. את הצד הישראלי ייצגו ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון ויושב ראש ועידת התביעות היהודיות, נחום גולדמן, ואילו את הצד הגרמני ייצג קנצלר מערב גרמניה, קונרד אדנאואר.
רעיון קבלת השילומים עורר ביקורת קשה, ומנהיגים ישראלים יצאו כנגד עצם המשא ומתן עם גרמניה. בין המתנגדים היה ניצול השואה דב שילנסקי (לימים יו"ר הכנסת). הוא ניסה להטמין מטען חבלה במשרד החוץ הישראלי ולפגוע באדנאואר. אף מנחם בגין התנגד באופן פעיל, ונשא את נאומיו במהלך הפגנות סוערות שבהן אף נעשה שימוש מתריס בטלאי הצהוב. למרות המחאות הסכם השילומים עם גרמניה נכתב והגיע לפתחה של הכנסת. הוא נחתם בספטמבר שנת 1952.
שמונה שנים לאחר מכן, בשנת 1960, נפגש בן-גוריון עם אדנאואר, והפעם, במטרה לכונן יחסים רשמיים בין מדינת ישראל לגרמניה. בשנת 1965 אישרה ממשלת ישראל את הצעת גרמניה לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל ולהקמת שגרירות מערב גרמניה בישראל.
שלחו את ההיסטוריום לתלמידי כיתתכם. כך תעשירו את הידע שלהם בנושאי הלימוד ותפתחו אצלם סקרנות ועניין במקצוע ההיסטוריה. הציעו להם לשאול שאלה אחת טובה העולה מתוך מה שקראו.
לכל היסטוריום מצורפת פעילות מיוחדת - סקר, לוח שיתופי, חידון או משחק - שתוכלו לקיים עם התלמידים בכיתה. אפשר להקרין את ההיסטוריום בכיתה ולבקש מהתלמידים לנחש את העובדות הנכונות.
ההיסטוריומים בנויים על אירועים היסטוריים חשובים שהתרחשו באותו שבוע. אתם יכולים לפתוח את שיעור ההיסטוריה או החינוך בהיסטוריום ובכך להוסיף לו רלוונטיות ועניין.
לכל היסטוריום מצורפים מקורות (קטעי עיתונות, כרזות, מכתבים, בלוגים, סרטוני וידאו) אשר יסייעו לכם להעשיר את הידע של התלמידים בנושא.
מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, בשנת 1946, נחתם הסכם פריז. במסגרתו הוקמה ועדה מיוחדת שעסקה בהסדרת תשלום פיצויים לפליטי המלחמה. 90 אחוז מהפליטים היו יהודים, והסכום הכולל של הפיצויים עמד על 50 מיליון דולר. אחד החותמים על הסכם פריז היה דוד בן-גוריון, ששימש אז כנציג הסוכנות היהודית. הייתה זו מעין הקדמה להסכם השילומים העתידי שנחתם בין ישראל לגרמניה בשנת 1952.
לאחר הקמת מדינת ישראל, החלה ישראל לכונן יחסי מסחר עם גרמניה באמצעות שר האוצר. כאשר נקלעה המדינה הצעירה לתקופת צנע, הציע מנכ"ל משרד האוצר, דוד הורוביץ, להשתמש בכספי הפיצויים שהציעה גרמניה כדי למנוע מצב של "שואה כלכלית" (מעניין כי כבר בימים אלה נכנס לרטוריקה בישראל השימוש במילה "שואה"). את המילה "פיצויים" החליף לוי אשכול במילה "שילומים", כדי שלא יתקבל הרושם שמדובר בצעד של פיוס עם העם הגרמני. המשא ומתן עם גרמניה על הסכם השילומים החל בראשית שנות ה-50. בהסכם שנרקם נכללו סעיפים הצהרתיים, למשל שהעם הגרמני נושא כולו באחריות לפשעי המלחמה, וכן שהמדינה הגרמנית מכירה בחובתה הקולקטיבית כלפי מדינת ישראל כמייצגת הקורבנות. את הצד הישראלי ייצגו ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון ויושב ראש ועידת התביעות היהודיות, נחום גולדמן, ואילו את הצד הגרמני ייצג קנצלר מערב גרמניה, קונרד אדנאואר.
רעיון קבלת השילומים עורר ביקורת קשה, ומנהיגים ישראלים יצאו כנגד עצם המשא ומתן עם גרמניה. בין המתנגדים היה ניצול השואה דב שילנסקי (לימים יו"ר הכנסת). הוא ניסה להטמין מטען חבלה במשרד החוץ הישראלי ולפגוע באדנאואר. אף מנחם בגין התנגד באופן פעיל, ונשא את נאומיו במהלך הפגנות סוערות שבהן אף נעשה שימוש מתריס בטלאי הצהוב. למרות המחאות הסכם השילומים עם גרמניה נכתב והגיע לפתחה של הכנסת. הוא נחתם בספטמבר שנת 1952.
שמונה שנים לאחר מכן, בשנת 1960, נפגש בן-גוריון עם אדנאואר, והפעם, במטרה לכונן יחסים רשמיים בין מדינת ישראל לגרמניה. בשנת 1965 אישרה ממשלת ישראל את הצעת גרמניה לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל ולהקמת שגרירות מערב גרמניה בישראל.
.svg)
.svg){kind=small}
