"מה יש ל'בּוּנְד' לעשות כאן בישראל?" שאל י' ארטוּסְקי, ממנהיגי ה"בונד" בישראל, בביטאון המפלגה. הוא לא היחיד ששאל זאת; מאז ומעולם האמינו אנשי "הבונד" שאין צורך במדינה מיוחדת ליהודים. לתפיסתם, יהודים יכולים לחיות בכל מקום שיבחרו, ובלבד שתהיה בו חברה דמוקרטית הדוגלת בשוויון חברתי וכלכלי. לאחר השואה והקמת מדינת ישראל התמודדו אנשי התנועה עם קושי רעיוני, וה"בונדאים" שהגיעו לישראל לא הצליחו לנסח מחדש את המצע האידיאולוגי שלהם ולשקם את הארגון במדינה הצעירה עד שהארגון כמעט נעלם.

מה היה סוד קסמו של ה"בונד" באירופה? מדוע זכה לפופולריות רבה בקרב יהודים לפני מלחמת העולם השנייה? הינה כמה תשובות אפשריות: ב"בונד" תמיד דגלו באחריות ובדאגה לזולת, והרעיונות שהתנועה פעלה למענם דיברו אל לב המיעוט היהודי. בשיאו הקים הארגון אגודות ספורט ומועדוני נוער ופעל רבות לצדק ולשוויון חברתי. כמו כן ה"בונד" ביקש להגן על זכויות היהודים, ובשל כך – ולא בשל כמיהתם לציון – פעל למענם. אנשי הארגון ראו חשיבות ביצירת תנאים שווים בעבור קבוצת המיעוט הגדולה ביותר בפולין, היהודים.  הבחירה של ה"בונד" ביידיש כשפת היהודים, גם היא נושאת מסר אידיאולוגי; ביידיש למדו, שרו, חינכו, התמקחו והתבדחו במשך דורות רבים, וחברי ה"בונד" סברו שזכותו של עם לדבר בשפתו, לחנך וליצור בה את תרבותו.

ה"בונד", כארגון , אומנם נשכח ונזנח בישראל, אך לעמדותיו ולערכיו יש עוד מקום במחשבה ובמעשה.