ב-9 בדצמבר 1917, נר ראשון של חנוכה תרע"ח, נכנסו החיילים הבריטים לירושלים רועדים מקור, מרוטים ופצועים. בעבורם כנוצרים הייתה ירושלים יעד חשוב, וכיבושה מידי הטורקים והאימפריה העות'מאנית היה מרגש.

באותם הימים הייתה ירושלים עיר ענייה שמגפות ומחלות השתוללו בה, ושהשלטון העות'מאני הכביד את ידו על תושביה. ב-11 בדצמבר נכנס הגנרל אֶדמונד אלנבי לעיר ברגל בטקס מרשים שהתקיים בשער יפו, מלווה במסדר חיילים. השמחה של תושבי העיר הייתה גדולה, ובעיתון "הארץ" נכתב: "יהודה השתחררה! קץ לממשלת הזדון! קץ לצרות! בא הזמן המאושר, חסים אנו תחת כנפי משחררנו העם האנגלי הגדול והנאור [...] רואים אנו את המשחרר, את גנרל אלנבי וכל תושבי ירושלים המאושרים מקבלים פניו בשמחה..."

תחושת הנס באותה השנה הייתה כה גדולה, עד כי רבים חשבו שנס חנוכה השני התרחש, והגאולה עומדת בשער. לתחושה זו היו ביטויים שונים. כך, למשל, אליעזר בן יהודה הציע כי כל שנה בערב הראשון של חנוכה יודלק נר נוסף לכבוד שחרור ירושלים. המלחין והמורה למוזיקה אברהם צבי אידלסון רצה להביע את התקווה הגדולה שפיעמה בו, וכך נולד השיר "הבה נגילה", הפזמון העברי המפורסם בעולם. השלטון הבריטי הכריז על ה-9 בדצמבר יום שבתון וכינה את היום "יום הגאולה", והוא נחגג בכל הארץ.