הבנים ישראל, הבנות ציונה

המנגלים והמָטָס, המשׂואות והזיקוקים – אנחנו רגילים לחשוב על יום העצמאות בהקשר העכשווי. ממסמך תקנות, טכניות לכאורה, מתגלה שיום העצמאות נחגג גם מחוץ לישראל.  בטריפולי, בירת לוב, בשנת 1949 הפכו את יום העצמאות ליום חגיגי ומיוחד.

ערב הקמת המדינה הייתה בלוב קהילה יהודית גדולה שכללה 38,000 נפשות בקירוב. רוב בני הקהילה חיו בטריפולי הבירה. כשנה לאחר הקמת מדינת ישראל הפיצו ראשי הקהילה כרזה עם שורה של תקנות חובה שהציבור היהודי מתבקש לקיים ביום העצמאות. אגב, המונח "יום העצמאות" עדיין לא היה בשימוש בישראל. התקנות נועדו לייצר אווירת חג: להרבות בסעודות, להעניק מתנות לאביונים ולסגור את בתי העסק. הן גם קבעו מסגרת לתפילות במהלך החג: פירוט של מזמורי תהילים שיש לומר, דיון בשאלות אם לומר תחנון ואם לומר הלל. לצד התקנות הללו ושכנראה ייראה לנו היום מרחיק לכת, קבעו התקנות כי בנים שייוולדו באותו השבוע יקראו "ישראל" ובנות תיקראנה "ציונה". כל אלו מעידים על תפיסתם הציונית הנלהבת של יהודי לוב.

הקהילה בלוב עלתה כמעט ככולה לארץ ישראל בין השנים 1953-1948, ומיעוט קטן שנשאר בלוב עקב סגירת השערים, ברח לאיטליה ומשם היו מי שעלו לישראל לאחר מלחמת ששת הימים.