מדווחים מהשטח

השנה היא 1912, ימי העלייה השנייה, ובעיתון "הפועל הצעיר" הפועלים מדווחים על ענייני השעה. בכתבה קצרצרה שכותרתה "דגניה" מתואר מאורע היסטורי בדברי ימי הציונות: עליית יהודי תימן ארצה. הכתבה נכתבה מנקודת מבט אישית של פועל, ומתוארת בה סיטואציה כמעט בלתי נתפסת: 60 עולים עשו את כל הדרך מתימן לנמל חיפה והתקבלו במושבה כנרת ואחר כך בדגניה. הפער בין מה שהעולים ידעו על הארץ וציפו לו ובין מה שהם פגשו מומחש היטב בכתבה. לפי המתואר, הם הגיעו מארץ חמה בלי ביגוד מספק – "יום סגריר... והם כמעט ערומים. מכווצים מקור ורעבים".  

המתח בין אנשי המושבות לעולים מתימן נבע מהבדלים תרבותיים ואידיאולוגיים, וכפי שעולה מהכתבה, המפגש של אנשי המושבות עם העולים מתימן עורר את חשדם של שני הצדדים. לדברי הפועל שדיווח עליה עלייה העולים פחדו מפני הבאות: "הִביעו פחד וצער עמוק", "כולם מביטים בפחד", "פוחדים ללכת למקום החדש". בתחילה הם סירבו להתפצל בין כנרת לדגניה ורק לאחר שידולים והפצרות הסכימו להיפרד זה מזה. אנשי המושבות, מצידם, חשבו שהעולים "חולים ונוטים למות", ולא התירו להם להתגורר לצד הפועלים האחרים. עם זאת הם ראו בהם עובדים שכוחם במותנם, "פועלים טבעיים" כדברי הכותב, שעבודת האדמה אינה זרה להם. הקשר בין העולים מתימן לחלוצים לא עלה יפה וב- 1929 עברו העולים למושב כפר מרמורק שלימים הסתפח כשכונה לעיר רחובות.