כשבתל-אביב גרו מאה משפחות ו"גימנסיה הרצליה" ניצבה בקצה הרחוב הראשי, חשב המורה לציור אברהם אַלְדֶּמַע כי פורים המתקרב הוא הזדמנות מצוינת לתהלוכת תלמידים חגיגית. התהלוכה קָצרה הצלחה, והוחלט שתהפוך למסורת. למסורת הפורימית רצו לקבוע שם ראוי, הוכרזה תחרות שמות והשם "עדלידע" זכה: "פה אחד הוחלט לקבוע את המילה 'עדלידע' ["עד דלא ידע"] על סמך המאמר התלמודי 'מיחייב איניש לבסומֵי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי'".

היו שנים שהעדלידע שימשה במה למחאה ציבורית בתחפושת ובאיפור. למשל, בפורים של שנת 1929 היה מאבק השפה העברית בארץ בשיאו. "גדוד מגיני השפה" הפיץ את מסריו בדרך מקורית: מיצג של "מגדל בבל" (בסיפור המקראי העניש אלוהים את בוני המגדל בבלבול שפתם) ועליו הסיסמאות "תחיית השפה תחיית העם" ו"החיים והמוות ביד הלשון". ובעדלידא שהתקיימה בשנת 1933 במענה למצב באירופה: הוצגה בתהלוכה בובה של היטלר רכוב על סוס, על צווארו הסיסמה "מוות ליהודים", ולרגליו שני יהודים מתבוססים בדמם. הקונסוליה הגרמנית בירושלים דרשה התנצלות, אולם דיזנגוף, ראש עיריית תל-אביב, טען שפורים הוא במה לביטוי חופשי של דעת הציבור. לעדלידע הצנועה שלנו היה אופי אזרחי מהוגן. לפיכך, גם כשחרגו מהתלם במחאה כזו או אחרת, החגיגה הפורימית לא נפגעה.