אי סדר ומיעוט מזון ותחמושת

ב-17.8.48, בעוד קרבות מלחמת העצמאות ניטשים סביב, התכנסה ועדת חקירה שמונתה כדי לבחון את הכניעה המהירה של הרובע היהודי במלחמה. בוועדה נכחו מפקד "ההגנה" אברהם ארסט, המשפטן הצבאי גדעון האוזנר, יושב ראש ועד העיר העתיקה בזמן המצור, אברהם וינגרטן, ומזכירת הישיבה, זהר וילבוש. בכוחות משותפים הם ניסו להבין מה קרה שם.

שבועיים לאחר ההכרזה על תוכנית החלוקה הותקף הרובע היהודי בעיר העתיקה, והוטל עליה מצור. מספרם של כוחות האויב היה גדול במידה ניכרת מזה של כוחותינו. ב-17.5.48 הסתערו כוחות ירדניים על הרובע והחלו לכבוש עוד ועוד שטחים בו. מגיני הרובע הצליחו לבלום את התקדמותם, אך המחיר היה קשה: מורל החיילים היה ירוד מאוד, אי-סדר שרר בכול, ולא היו כמעט מזון או תחמושת. חיילי הלגיון הירדני, לעומת זאת,  היו מסודרים ומצוידים היטב, ומספרם היה גדול בכמעט פי שישה. כוחות הפלמ"ח סירבו להישאר ולהגן על הרובע, ונפילתו הייתה עניין שלזמן.

הכניעה במשא ומתן הוצעה לראשונה על ידי הירדנים, אך נדחתה על ידי משה רוסנק, מפקד הרובע. ככל שנקפו הימים ואזלה התחמושת, נחשפה האמת המרה: "מעטים נלחמו בחירוף נפש, אחרים התחבאו". היה זה וינגרטן שיצא לבסוף בראש משלחת רבנים אל הירדנים. רוסנק הנחה אותו לדון רק בפינוי פצועים והרוגים, אך בפועל הוצג להם אולטימטום לכניעה, ונציגי הרובע קיבלו אותו בו-ביום. "ייתכן שלא נעשה די," סיכם וינגרטן סירב להפנות אצבע מאשימה כלפי הנהלת הרובע או כלפי מפקדת מחוז ירושלים, "עם ישראל עשיר בדם".