הדאגה לאמא ולאח שנותרו מאחור, החדשות בעניין השמדת היהודים ורצון גדול להושיט יד – כל אלו הניעו את חנה סנש לצאת למשימה הנועזת שממנה לא שבה. במשימה עמדו היא וחבריה לצנוח בזירות שונות באירופה ולסייע לצבא הבריטי ובזמן הפנוי הנותר לעזור בהצלת יהודים. ואולם חנה נתפסה כבר כשחצתה את גבול הונגריה.

חנה הועמדה למשפט ולכל אורכו הביעה אומץ לב בלתי נתפס. היא עמדה ונשאה את דבריה בגוף מעונה: "אני מקבלת את האחריות למעשי. הנני ציונית מימי נעורי למרות שהורי לא חינכוני בדרך זו. בארץ ישראל היתי לאדם במלוא מובן המילה".

בתא הכלא כתבה שני פתקים שנמצאו לאחר מותה. באחד מהם היא פונה לאימה: "אמא יקרה, איני יודעת מה לומר לך. אגיד רק זאת: אלפי תודות, וסלחי לי, אם תוכלי. הרי אין כמוך מבינה שמילים לא נחוצות כאן. באהבה גדולה, בתך".

בפתק השני נכתב שיר, ובו תיארה את סופה במבט מפוכח:

"אֶחָד – שְׁנַיִם – שְׁלשָׁה ...שְׁמוֹנָה הָאֹרֶךְ,

שְׁנֵי צְעָדִים הוּא רֹחַב הַצֵּלָע –

הַחַיִּים מְרַפְרְפִים בְּסִמַן שְׁאֵלָה.

אֶחָד – שְׁנַיִם – שְׁלשָׁה... אוּלַי עוֹד שָׁבוּעַ.

אוֹ סוֹף הַיֶּרַח יִמְצָאֵנִי פֹּה עֲדַיִן.

אַךְ מִמַּעַל לְרֹאשִׁי – הָאַיִן.

כָּעֵת בְּחֹדֶשׁ יוּלִי בַּת כ"ג אֶהִי...

בְּמִשְׂחָק נוֹעָז עֲלֵי מִסְפָּר עָמַדְתִּי.

הַקֻּבְּיָה כִּרְכָּרָה. הִפְסַדְתִּי."

בחייה הקצרים השאירה חנה סנש מורשת של גבורה ועמידה איתנה, ואלו שלובים בשיריה, הנוגעים בנימי הנפש אז והיום. שלא ייגמר לעולם.