סוניה בלקינד

בגיל 17, עם סיום הלימודים, סוניה עולה לארץ ישראל עם הוריה, והם מצטרפים לשאר בני המשפחה במושבה הצעירה ראשון לציון. שם מתחברת משפחת בלקינד עם משפחות פיינברג וחנקין.

פאניה מתחתנת עם ישראל פיינברג, חלוץ מוצלח בפני עצמו, ואולגה מתחתנת עם יהושע חנקין, חלוץ מוצלח ומפורסם שעסוק ברכישת קרקעות ובגאולת אדמות.

קשריה הטובים של אולגה, שהייתה אחות ומיילדת, עם ערביי הסביבה ונשותיהם, תורמים מאוד למפעל רכישת הקרקעות של בעלה. וסוניה? היא מתעניינת בעיקר באחיו של יהושע, מנדל חנקין, והשניים הופכים לזוג.

אחרי שהפקידים של הברון רוטשילד משתלטים על המושבה, מחליטים בני משפחת בלקינד-פיינברג-חנקין לעבור למושבה הביל"ויית גדרה, הרי הם לא עלו ארצה בשביל לשרת את הברון.

מאיר (האבא) וישראל (הבן) מחליטים שהגיע הזמן לאתגר החלוצי הבא: הקמת בית ספר עברי ראשון. בית הספר מוקם ביפו, וסוניה מתמנה להיות מורה לצרפתית, אבל זה לא מספיק לה. ביפו מתברר לה המצב הרפואי החמור בארץ, והיא מחליטה ששיפורו יהיה השליחות שלה.

קשה לתאר עד כמה הנסיעה של סוניה ללמוד רפואה בשווייץ מהפכנית, נועזת וחדשנית. סוניה היא האישה הראשונה שיוצאת מארץ ישראל כדי ללמוד רפואה. אולגה אחותה עוזרת לה במימון הלימודים, וסוניה מודה לה על כך עד סוף ימיה: כתבתי פעם לאולגה שאני שמחה לכך, שאני חבה רק לה עבור העצמאות שלי בעתיד.

לאחר שש שנים מופיעה ידיעה בעיתון "השקפה": באה מארץ שוויץ הגב' ד"ר סוניה בלקינד [...] שהשלימה עתה את לימודה בחכמת הרפואה [...] זו הרופאה הראשונה מבנות ארץ ישראל. ברוכה הבאה ובסימן טוב. המודעה שמופיעה בראש אותו עיתון מסבירה מדוע סוניה מגיעה לארץ: האדון ישראל בלקינד והעלמה דבורה קריינין באו בברית הנישואים.

לאחר הביקור בארץ לרגל חתונתו של ישראל אחיה שוב נוסעת סוניה לחו"ל, והפעם לפריז כדי להתמחות ברפואת נשים. היא מסרבת להצעות להישאר ולעבוד כרופאה שם וחוזרת לרפא את ארץ ישראל.

סוניה מתחילה לעבוד בבית החולים "שערי ציון" ביפו. כאישה יחידה בסגל הרופאים היא פותחת דלת לבאות אחריה. לצד עבודתה בבית החולים היא פותחת מרפאה גניקולוגית פרטית. מאות נשים יהודיות, מוסלמיות ונוצריות מוצאות סוף-סוף אוזן קשבת ורופאה מקצועית שמכירה את הגוף הנשי לא רק מהספרים.

סוניה מתמנה גם לרופאה של הגימנסיה "הרצליה", שזה עתה נוסדה.

סוניה לא נשארת רק ביפו. במשך שנים היא הרופאה הראשונה והיחידה של המושבות ביהודה ובגליל ושל הכפרים הערביים. נשים מעבירות את שמה מפה לאוזן בהערצה, והיא אפילו מקבלת הצעה לנהל את בית החולים בשכם.

מן הבוקר ועד הערב היתה טסה, – לא באוירון ולא במכונית, כמובן – כי אם ברגל ממש [...] מחולה לחולה, ולא נתנה מנוח לנפשה ולגופה עד גמר כל הביקורים באותו יום, בלי לדחותם ליום־המחרת. תמיד היינו פוגשים אותה משוטטת ברחובות לבושה שכמיה בעלת כנפים, זריזה ומהירה, אצה ורצה בחיפזון, ואת כל אחד ואחד פוגשת בחיוך קל על שפתיה.

מלחמת העולם הראשונה פורצת. הרופאים הגברים מגויסים לצבא או מגורשים מיפו בשל היותם נתיני ארצות האויב, וסוניה הופכת לאחראית הבלעדית על הטיפול בחולי יפו ותל-אביב, עד שגם היא ומנדל מקבלים פקודת גירוש מהעיר, והיא נאלצת לסגור את המרפאה. הם עוברים לחיפה, ושם סוניה משמשת הרופאה היחידה של העיר ושל האזור כולו. לעיתים קרובות היא מצטרפת לאולגה, אחותה המיילדת, שנוסעת למקומות הנידחים ביותר כדי לסייע לנשים וליולדות.

סוניה היא לא רק רופאה נערצת, אלא גם הדודה הצעירה הנערצת על אחייניה. אבשלום פיינברג, בנה של פאניה אחותה, מקים עם נעמן ואיתן בלקינד, בניהם של שמשון אחיה, את מחתרת ניל"י שפועלת לגירוש הטורקים מהארץ. ב-1917, כשהמחתרת נחשפת, סוניה נשלחת למעצר באשמת שיתוף פעולה עם ניל"י. היא עומדת למשפט בדמשק, ובסופו גם הטורקים מסכימים שהקשר היחיד שלה עם המחתרת הוא היותה דודה אהובה של פעיליה. סוניה מזוכה מאשמה, המלחמה מסתיימת בינתיים, והיא משתחררת.

עם תום המלחמה סוניה חוזרת לתל-אביב ופותחת במאבק נוסף, הפעם להכרה בהיותה רופאה מטעם ממשלת המנדט הבריטי. כשהיא מקבלת לבסוף את הרישיון המיוחל, היא שבה ופותחת את המרפאה שלה. כרגיל, סוניה לעולם אינה עושה רק דבר אחד, והיא מתמנה לרופאה של בית ההבראה "שלווה" שמקימה אולגה.

שמונה שנים אחרי שהייתה בין מייסדי איגוד רופאים עבריים שמוקם ביפו, האיגוד מתאחד עם אגודת רופאים דומה שקיימת בירושלים. סוניה מתמנה לנשיאת האגודה המאוחדת, שמייצגת עכשיו את כלל הרופאים בארץ ישראל ונקראת "ההסתדרות הרפואית העברית בארץ ישראל", או בקיצור: הר"י, שקיימת עד היום.

התעוזה והייחודיות של סוניה בלקינד אינן מתמצות רק בתחום המקצועי. חייה האישיים נדירים ונועזים לא פחות, והיא ומנדל חנקין מתחתנים רשמית רק כעבור 35 שנות זוגיות וחיים משותפים.

סוניה בלקינד ומנדל חנקין גרים בקומה השנייה של הבית שאולגה בלקינד ויהושע חנקין גרו בקומה הראשונה בו. בית זה בתל-אביב, המשכן של שתי האחיות הנשואות לשני האחים, מכונה "ים החולות", כי זה מה שנמצא מסביבו.

הבית מהווה מוקד עלייה לרגל לכל בני משפחות האצולה: בלקינד, חנקין, פיינברג, אהרונסון ושוחט לענפיהן ולצאצאיהן הרבים, וגם לעוד כמה מה"מי ומי" בתל-אביב הקטנה. ואם זה לא נשמע מספיק חלוצי, את זאת יש לדעת: בחצר הבית מגדלים יושביו את הדשא הראשון בארץ ישראל.

סוניה בלקינד הולכת לעולמה בגיל 73, ועד סוף ימיה היא ממשיכה לעסוק ברפואה, להתמקצע ולהתפתח. במותה סוניה חוזרת אל התחנה הראשונה שלה בארץ ונקברת בחלקה המשפחתית בראשון לציון.

את רכושה מצווה סוניה למען שתי מטרות: הקמת בית אבות לרופאים שהזדקנו ובניית "בית הרופא" בתל-אביב. 20 שנה לאחר מותה נחנך גם "בית הרופא" בראשון לציון ונקרא על שמה.

‍

בכל אחד מהחלומות שאנחנו מגשימים כיום בישראל יש משהו מהחלום הגדול של משפחת בלקינד. כל אחד שמעז, כל אחת שפורצת דרך, כל אלו שמציבים לעצמם אתגרים ועומדים בהם – כולם ממשיכים את דרכה של סוניה בלקינד. המייסדת. החלוצה. הראשונה.