נאזין לשיר האלמוֹתי של אהוד מנור, נהרהר בבית ובארץ ונבחן את התפקיד שלנו במדינה כיום למען עתידה
אֵין לִי אֶרֶץ אַחֶרֶת
גַּם אִם אַדְמָתִי בּוֹעֶרֶת
רַק מִלָּה בְּעִבְרִית חוֹדֶרֶת
אֶל עוֹרְקַי, אֶל נִשְׁמָתִי
בְּגוּף כּוֹאֵב, בְּלֵב רָעֵב
כָּאן הוּא בֵּיתִי
אהוד מנור איבד את אחיו יהודה ויינר במלחמת ההתשה, והכאב על מותו ליווה אותו כל חייו. בשנת 1982 הוא כתב את השיר "אין לי ארץ אחרת" כתגובה על מות אחיו, אך גם כשיר על הקשר למולדתו ולארצו. מעת לעת, בעיקר בתקופות קשות במדינת ישראל, עולה השאלה – למה לגור דווקא כאן? תשובתו של אהוד מנור בשירו היא חד-משמעית: למרות הקשיים, הכאב, האובדן, צלקות המאבקים והניצחונות כאן הוא ביתי.
את "אין לי ארץ אחרת" הלחינה קורין אַלְאַל. הלחן המוכר לנו כיום הולחן מלכתחילה למילותיו של שיר אחר שהגיע אליה, אך הוא לא התאים לשיר המקורי, הועבר לאהוד מנור, והוא ששידך לו את "אין לי ארץ אחרת". את השיר הקליטה גלי עטרי, הוא הושמע בראשונה ב-1986 ועד מהרה הפך פופולרי. הלחן העדין והנוגה מבטא רגשות עזים. ככל שהשיר מתקדם, המילים כואבות יותר וחזקות יותר, וכך גם המנגינה, המוסיפה עומק ועוצמה לשיר.
האזנה פעילה
כרזת יום העצמאות לשנת התש"י (1950) מציינת שנתיים להיווסדות מדינת ישראל. הכּרזה מציגה פרשנות גרפית למעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות. בְּרקע הכּרזה סמל המדינה– מנורה עם שבעה קנים ושני ענפי זית – במרכזה המילה "ישראל", ומאחורי הסמל זוג פרחים אדומים, ככל הנראה כלניות, הבולטים בעזות צבעם. יום העצמאות התש"י נחגג בסמוך לסיום מלחמת העצמאות שגבתה מאות חללים, ונראה כי הרצון להנציח אותם השפיע גם על עיצוב הכרזה.
הזמנה להתבוננות:
השיר "אין לי ארץ אחרת" נכתב בעקבות כאבו האישי הגדול של אהוד מנור, אך מהר מאוד הוא הפך לשיר מחאה המהדהד תחושות של רבים לנוכח מורכבות החיים בישראל. לאורך השנים אימצו את השיר קבוצות שונות בחברה הישראלית. כל אחת מהן מצאה בו חיבור לנושאים שכואבים לה: כמיהה, מאבק ותקווה. בכל זאת, למרות הקשיים והאידאולוגיות השונות השיר מעביר מסר של הטוב המשותף – זה ביתנו, ויש לנו תפקיד בעיצוב גורלה של ארצנו ובעיצוב עתידה מבלי לאבד את תקוותנו. על אף האתגרים תמיד יש מקום לצמיחה ולשינוי, ומחובתנו לשאוף למחר טוב יותר.
הזמנה לדיון
לעוד פעילויות עם תכנים של פעילוטקסט:
לשירים נוספים:
כתיבה והפקה: רות שמעון נעים
הפעילות הזו זמינה במסגרת שיתוף פעולה בין רשת ארכיוני ישראל (רא"י), משרד המורשת והספרייה הלאומית.
כתיבה והפקה: רות שמעון נעים