"האוּמנם"

פעילות זו, המתאימה להוראה מרחוק לתלמידים מתקדמים בחטיבת הביניים ולתלמידי החטיבה העליונה, מעוררת מחשבה על היחס בין הפרטי לציבורי בעיתות מלחמה וגיוס לאור עמדתה של המשוררת לאה גולדברג. כמו כן היא מספקת לתלמידים הזדמנות לחשוב על רגשותיהם האישיים בתוך ההקשר החברתי הרחב יותר ועל תפקידה של השירה ככלי לביטוי רגשות.

"האומנם"
שירי מלחמה

בקשו מהתלמידים לנסח בכתב את עמדתם על ההיגד הבא:

"בעת מלחמה גם האוֹמנים צריכים להתגייס למאמץ המלחמתי ולכתוב יצירות, למשל שירים, שעוסקות במלחמה ומעודדות את העם"

  • מי שמעוניין יכול להקריא את מה שכתב.

חלקו את הקבוצה לשני מחנות: אחד שתומך בהיגד ואחד שמתנגד לו. על כל מחנה לקרוא טקסט המנוגד לדעתו.

  • הורו למחנה התומכים בהיגד לקרוא את מאמרה של לאה גולדברג "על אותו הנושא עצמו", שבו היא דנה בתפקידו של המשורר בעיתות מלחמה. המאמר נכתב בעקבות פניות אל המשוררת כדי שתתגייס בכתיבתה למאמץ המלחמתי.

במידת הצורך אפשר להסתפק בפסקה הזו:

ומכאן לי ההכרה העמוקה, שהמשורר הוא האיש, אשר בימי מלחמה אסור ואסור לו לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים. לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי המלחמה שיר- אהבה, אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח. לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה, החובה להזכיר לאדם, כי עדיין אדם הוא, כי קיימים בעולם אותם הערכים הפשוטים והנצחיים העושים את החיים ליקרים יותר, את המות למושלם יותר, - את המות ולא את הרצח. להזכיר לאדם, כי בכל עת ובכל שעה לא הוחמץ עדיין המועד לשוב ולהיות אדם. כי כל זמן שהשירה אוהבת את האדם בארץ הזאת ואת החיים על פניה, כדאי וראוי גם לו, לאדם, לאהבתם, להעריכם, לשמור עליהם.

במידת הצורך אפשר להסתפק בפסקאות:

האם אין לאה גולדברג מתארת לעצמה שיר-מלחמה שכולו קריאה לקרב, ודווקא לא "פאציפיסטי" ודווקא לא "בעיקרו שיר אהבה" או שיר געגועים כ"הצרצר," ואף על פי כן הוא זהב ספרותי טהור, ואנדרטה ספרותית לדורות, כמו שנראית לי, למשל, אותה שירת דבורה? ... אבל הלא יתכן, יתכן מאוד, שבימינו אלה יכתבו, בכל זאת, גם שירי מלחמה פשוטם כמשמעם. ודווקא לא "תוצרת." ודווקא לא "במידה רבה עד-מאוד." לאה גולדברג יודעת זאת כמוני. היא יודעת, כי אותו היצר העמוק, האמיתי, המעלה על הכתב את העץ הפורח יכול להעלות על הכתב גם את שיר הטאנקים ואת שיר הגבורה והמוות של קברניטיהם. ולכן, בשעה שקורא אני את דבריה, כי לשאלה "מה תעשי," היא עונה "אעשה את אשר אני עושה כל ימות השנה." הריני מצטער לא על הדברים עצמם, אלא על האופן שבו עלולים רבים להבינם. חובתו של הסופר, כל ימות השנה, היא לכתוב ספרות טובה. וזו חובתו גם עכשיו. אם יוכל לכתוב. ורק ספרות כזאת. כחובת בית-היוצק לברזל הטוב. כחובת הזורע לדגן הטוב. והספרות הטובה אינה אם-חורגת לשום שיר משיריה. אף לא לשירי המלחמה, במידה שהספרות הזאת נושמת את אוויר החיים( ואין לה אוויר אחר לנשימה,)בה במידה ימלאנה גם אווירם של ימינו אלה,על קהל ניגודיהם, על מראותיהם ויצריהם. על הנסתר והגלוי, על הנצחי והחולף.
  • על כל"מחנה" לבחור נציג שיציג את הטיעון של כל אחד מהמשוררים. עִרכו דיון קצר בעמדות או נהלו ויכוח מובנה בשיטת "אקווריום" (מעט תלמידים מתווכחים, והיתר מתעדים את הוויכוח). אין צורך להגיע להכרעה.
  • סיימו בהשמעת שיר אחד או כמה שירים המושמעים בעת הזאת (למשל "אמן על הילדים") וקיימו דיון על השיר והרגשות שהוא מעורר.

*חומר עזר למורה – מאמר בבלוג הספרנים

לעוד פעילויות עם תכנים של פעילוטקסט:

לשירים נוספים:

משולחנה של הנרייטה סאלד
הזמנה לפעילות
No items found.
שותפים

הפעילות הזו זמינה במסגרת שיתוף פעולה בין רשת ארכיוני ישראל (רא"י), משרד המורשת והספרייה הלאומית.