הנריטה סאלד

הנריטה היא הנערה היהודייה הראשונה בקהילה היהודית בבולטימור שלומדת בתיכון המקומי הכללי. היא אף לומדת יהדות בבית הכנסת "אוהב שלום" של אביה. אומנם, היא מסיימת את לימודיה בהצטיינות, אבל אינה יכולה להמשיך לאקדמיה, כי בבולטימור ההשכלה הגבוהה עדיין סגורה בפני נשים. הנריטה הופכת למורה למתמטיקה ולשפות בבית הספר לנערות של האחיות אדאמס ומלמדת שם במשך 15 שנים.

במסע עם אביה לקהילות יהודיות במרכז אירופה נחשפת הנרייטה לקשיי היהודים בעולם. היא מגלה שיהודים רבים סובלים מאנטישמיות ומפְּרעות ונאלצים לנדוד למְקום מִבטחים. בחזרתם לאמריקה נתקלים הנריטה ואביה ביהודים רבים שברחו מרוסיה בעקבות פרעות "סופות בנגב", וכשהם חוזרים לביתם, הם מבקשים לקבל עצה והדרכה כיצד לסייע להם. למעשה, דרך היהודים שהיא פוגשת במסעה מתוודעת הנריטה לרעיון הציוני. לאחר קריאת חיבורו של פּינְסְקֶר, "אוטואֵמנְציפַּצְיה", היא מתחילה לחשוב שזה הפתרון לעם היהודי חסר המולדת. 

הנריטה מבחינה במצוקת המהגרים היהודים שמגיעים לבולטימור ואינם מכירים את השפה והתרבות האמריקאיות. כדי שיוכלו "להרגיש בבית" ביבשת החדשה, היא מייסדת בית ספר ערב ומלמדת אותם אנגלית. 

הידיים של הנריטה מלאות עבודה. היא כותבת טור בעיתון יהודי, עורכת ומתרגמת, מתחילה לעבוד בחברה הפועלת להפצת ערכי עם ישראל בקרב יהודי אמריקה, ומצטרפת לאגודה הציונית באמריקה. לאחר שהיא עוברת לניו יורק, היא מקימה ארגון נשים ציוניות.

הנריטה לא מזניחה את הלימודים ולומדת בבית המדרש לרבנים. למעשה, היא האישה הראשונה שמתקבלת ללימודים שם. בבית המדרש היא מכירה את פרופ' לוי גינצבורג, הצעיר ממנה ב־13 שנה, ובין השניים נרקמת ידידות. הנריטה מקווה להתחתן איתו, וליבה נשבר כשהוא מודיע לה שהחליט להתחתן עם אחרת. 

 "אני עדיין שבורה ורצוצה. אין לי אדם שאוכל לדבר עמו כמו שדיברתי אתו - וכך המצב גם אצלו ביחס אלי – בזאת אאמין עד סוף ימי. מדוע איפה עשה מה שעשה?"

אלה הם ימי ה"עלייה השנייה", והנריטה מבקרת עם אימא שלה בארץ ישראל. השתיים מתרשמות מנופי התנ"ך ומהמושבות החדשות, אך נחרדות למראה העוני ולנוכח המחלות שאנשי היישוב והחלוצים סובלים מהן. בבית הספר ביפו הן פוגשות, להפתעתן, תלמידות בריאות לחלוטין. מנהל בית הספר מסביר להן שבבית הספר יש אחות ורופא שמחנכים את התלמידות לשמירה על היגיינה. הנריטה מחליטה שזה יהיה התחום שתְפתח. 

במפגש בבית הכנסת בניו יורק הנריטה מקימה ארגון נשים ציוניות חדש ונותנת לו את השם "הדסה", כשמה של המלכה אסתר. ארגון הנשים פועל להקמת מערכת בריאות בארץ ישראל, ויש לו השפעה כבירה על היישוב העברי לפני הקמת המדינה וגם אחריה. נשות הדסה מקימות את בתי החולים "הדסה" בירושלים, בתי ספר לאחיות ולעבודה סוציאלית, תחנות "טיפת חלב", מרפאות ומערך אמבולנסים ומשפרות במידה ניכרת את המצב הבריאותי בארץ. 

הנריטה עולה לארץ ומנהלת מקרוב את פעילות "הדסה". היא עסוקה בהקמת בתי חולים, מרפאות ובתי ספר לאחיות ולעבודה סוציאלית, נבחרת לנהל את מחלקת החינוך והבריאות בהנהלה הציונית ולאחר מכן מנהלת גם את פעולות העזרה הסוציאלית מטעם הוועד הלאומי. המוסדות שהיא מקימה הם תשתית מהותית למדינה שבדרך, וגם כיום חשיבותם רבה. 

הנריטה פועלת בארץ על פי השקפת העולם שהונחלה לה מהבית. "הדסה" נשארת גוף שאינו שייך לשום מגזר או מפלגה ומקפיד לתת שירות רפואי לכולם.

‍

בגיל 73 פותחת הנריטה במפעל חיים גדול נוסף. האישה שלא נישאה ולא ילדה ילדים ממונה לעמוד בראש ארגון "עליית הנוער", אשר יזם עלייה לארץ של בני נוער שנמלטו מן הנאצים ודאג לקליטתם ולחינוכם בקיבוצים, בכפרי נוער ובפנימיות.

באירופה יש מלחמה והשלטונות הבריטים מערימים קשיים על עליית יהודים לארץ. הנריטה נאבקת בשתי החזיתות האלו, ויכולה להן. היא מוודאת שכל נער ונערה יקבלו בארץ מקום מגורים, לימודים ומחיה המותאם לאורח חייהם ומקבלת אותם עם ירידתם מהאונייה. היא מפנה אותם הלאה רק אחרי שהיא נותנת את פרטיה האישיים ומבקשת כי יכתבו לה על כל דבר. הנריטה היא הכתובת לילדים שחיים בארץ לבד, ללא משפחה. כשלושים אלף נערים ונערות נקלטו בארץ במסגרת עליית הנוער, כולם היו בניה ובנותיה.

‍

הנריטה הולכת לעולמה בשנת 1945 ומורישה את כל כספה לקרן מחקר למען ילדים. יום מותה נקבע בארץ כ"יום האם", שנקרא היום "יום המשפחה".