דן רַיזינגר

איבן עולה לארץ ישראל עם אימו ועם אביו החורג ומעתה נקרא דן.

המשפחה מתגוררת במעברת הרצליה, ודן יוצא לעבוד. את הציורים שהוא מצייר בשעות הפנאי הוא תולה לייבוש על חבלי כביסה במעברה.

כשפקידי הסוכנות מגיעים יום אחד לבקר במעברה ורואים את ציוריו מתנפנפים ברוח, הם משכנעים את אימו לשלוח אותו ללמוד ב"בצלאל", בית הספר הירושלמי לאומנות ולעיצוב. לאחר שבועות אחדים דן לוקח עימו את ציוריו, מקבל את ברכת הדרך ועולה ללמוד בירושלים.

דן מתחיל ללמוד ציור ורישום ב"בצלאל" ולצד לימודיו ממשיך להתנסות בעיצוב, בטיפוגרפיה ובצבע.

באחד הימים הוא רואה על לוח מודעות פרסומת של מפעל הפיס. הוא חושב שכדאי לשפר אותה ומיוזמתו שולח למפעל הפיס הצעה משלו למודעת פרסומת. במפעל הפיס אוהבים את ההצעה, והכּרזה שלו מתפרסמת.

בשנה השלישית ללימודיו דן מקבל את פרס שטרוק על עיצוב הכּרזה "מן העיר אל הכפר". זו מתפרסמת בבמות רשמיות ואף נכנסת לאנציקלופדיה העברית.

דן צומח מבחינה מקצועית ומתחיל להיות מוכר. הוא מעיד כי במהלך היצירה תמיד עומדת לנגד עיניו שליחות:

"המטרה הראשונית והמשנית של הצבע בעבודות שלי היא ליצור חוויה ברורה, מאירה ושמחה של החיים בישראל."

לאחר שחרורו מהצבא דן נוסע לבריסל ומתחיל לעבוד כמעצב גרפי. בשנת 1958 מתקיים בבריסל היריד הבין-לאומי "אֶקְסְפּוֹ", שמדינות שונות מציגות בו מוצרים במגוון תחומים. דן שולח כמה מעבודותיו למרכז ההסברה של התערוכה, ומקבל הצעה לעצב את חוברת התערוכה. הפריצה הגדולה מתרחשת כשכרזה שהוא מעצב זוכה בתחרות והופכת לאחת משלוש הכרזות הרשמיות של התערוכה. דן נעשה דמות מוכּרת בעיתונים הגדולים המקומיים ואורח מבוקש בקרב כל המשפחות היהודיות בבריסל.

מאחר והוא מקבל תפקיד לעצב את הדוכן הישראלי בתערוכה, הוא מאריך את שהותו שם.

שנה וחצי אחר כך, כשהוא כבר מעצב נודע, דן עובר ללונדון ולומד עיצוב במה ועיצוב טקסט, ובעידודו של ראש בית הספר המרכזי לאומנות ועיצוב הוא מתחיל לעבוד עם משרד הדואר הבריטי, עם גופים ממשלתיים אחרים ועם חברות מסחריות. כל אותו הזמן הוא ממשיך לצייר להנאתו ומציג תערוכה של ציורים אישיים.

בלונדון דן פוגש את אנאבל. הם מחליטים שישראל היא ביתם, ולאחר חתונתם הם שבים לארץ. במהלך השנים נולדים לדן ואנאבל שלושה ילדים: יורם, איתן ואילן.

לאחר שנים, כשהוא כבר מעצב ויוצר בעל שם עולמי ומאחוריו אין-ספור עבודות ופרסים, נשאל דן מהו הישגו האישי הגדול ביותר ועונה:

"כניצול שואה –‏ יצירת משפחה חמה ואוהבת בישראל עם שלושת בנינו וחמשת נכדינו."

דן ואנאבל מתיישבים בגבעתיים. דן עובד במשרד פרסום גדול, אך כעבור זמן קצר פותח משרד עצמאי. פעילותו מתמקדת בעיקר במיתוג גופים, מוסדות וחברות. דן מעצב הכול: החל בסמלילים (לוגו), עבוֹר בפרסומות וכלה בעיצוב מוצרים ובניינים. הוא בונה זהות לחברות גדולות, ובהן "אל על", "טבע", "דלק", "טמבור" ו"אלקטרה", לגופים ממשלתיים ולמוסדות תרבות, ביניהם המוסד לביטוח לאומי, "הדסה" ותיאטרון "הבימה", לעמותות כמו האגודה למלחמה בסרטן, לעיריות, לעיתונים, למכבייה, והרשימה עוד ארוכה.

אחת הכרזות המפורסמות והחשובות ביותר שדן מעצב נוגעת למאבק על זכותם של יהודי ברית המועצות לפרוץ את מסך הברזל ולעלות ארצה. Let My People Go הייתה סיסמת המאבק, והכּרזה של דן מעניקה לו צבע וזהות בלתי נשכחים. באותה התקופה דן מעצב גם את עיטורי צה"ל: עיטור הגבורה, עיטור העוז ועיטור המופת.

העיצובים של דן אינם נשארים רק בתוך מבנים; דן מומחה גם בצביעת המרחבים שבחוץ. בין השאר, הוא צובע את טיילת תל אביב, בניינים שלמים, תחנות דלק, מפעלי תעשייה ועוד.

"צבע הוא ערך רגשי, הוא צורך נפשי של כל אדם", מאמין דן ריזינגר ופורץ גבול אחר גבול עם היצירה והצבע.

‍

‍

‍

דן ריזינגר הוא שם מפורסם גם בחו"ל ונבחר להיות חבר באיגוד המעצבים הבין-לאומי ובאיגודי אומנים אחרים במדינות נוספות. מוזיאון "מומה" בניו יורק, אחד ממוזיאוני האומנות הטובים בעולם, מזמין אותו לעצב בשבילו את לוח השנה של המוזיאון, לוח שנה המשמש עד היום. דן משתתף בתערוכות בין-לאומיות וקוצר פרסים רבים והוקרה על עבודותיו.

על מספרם העצום של המוסדות והגופים השוכרים את שירותיו כמעצב, כפרסומאי או כמְמתג ניתן ללמוד ממבט חטוף בלוחות המודעות העירוניים:

"לוח המודעות בתל אביב היה השבוע במידה מסוימת תערוכה של דן ריזינגר, נראה שיהיה לו עוד הרבה מה להגיד בשטח זה."

‍

בשנת 1994 דן מעצב את הסמליל ואת ההזמנות לחתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן.

בגיל 64 דן ריזינגר מקבל את ההוקרה הרשמית הגבוהה ביותר, וגם כאן הוא פורץ דרך: בפעם הראשונה אי-פעם מוענק פרס ישראל בעיצוב, ודן הוא הזוכה בו.

"פרס ישראל מוענק לדן ריזינגר שהטביע את חותמו על השפה החזותית בישראל משך למעלה מארבעים שנה. הוא פרץ גבולות ומגבלות של הגרפיקה ופילס אפיקים חדשים במסע לקיום דיאלוג בין אדם לסביבתו... עוצמת רוחו היצירתית ניכרת בכל אשר הוא יוצר, הלאומי והפרטי."

75 שנה אחרי שהילד הקטן, איבן ריזינגר, מאבד את אביו בשואה, הוא סוגר מעגל. בטקס רב-רושם נחנכת בשנת 2016 אנדרטה לזכר השואה בבודפשט, שאותה דן מעצב בהזמנת ממשלת הונגריה.

דן מעצב גם את מילות הפסוק מספר ישעיהו החקוקות על הקיר מול "אוהל יזכור" ב"יד ושם" בירושלים: "וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם... אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת."

זיכרון השואה מלווה את דן משך כל ימיו, אבל הוא מעיד על עצמו שלא הרגיש פליט או קורבן, אלא מנצח.

הרצון למצות כל דבר עד תומו ולפרוץ עוד קצת קדימה מתבטא ביצירותיו הגדולות עד יומו האחרון.

"אם החיים מתרחשים בין שחור ולבן, אזי יש אפשרות ללכת בדרך הכנועה של האפורים, או לחפש את שלל צבעי הקשת המרכיבים את הלבן," הוא אומר.

‍

במשך 85 שנותיו לא נכנע דן ריזינגר לאפור. הוא חיפש את שלל צבעי הקשת – ומצא.