איש אינו שואל את תֶלמה בֶּנְטְוִויץ' מה תרצה להיות כשתהיה גדולה. אימה סוזן מחליטה בשם כל 11 ילדיה שכולם יהיו מוזיקאים. ייתכן שהסיבה לכך היא היותה פסנתרנית מעולה שוויתרה על קריירה לטובת גידול הילדים. כל ילד מקבל תפקיד בתזמורת המשפחתית - פסנתרן, כנר או צ'לן. תלמה, הילדה התשיעית, מקבלת צ'לו. למרבה המזל, תלמה מתחברת אל הצ'לו שלה מהרגע הראשון.
ההורים של תלמה אינם מסתפקים במוזיקה ובאימונים בנגינה, והחינוך הבריטי הביתי כולל גם שיעורי מדעים, ספרות, פילוסופיה, היסטוריה, כלכלה, מדעי המדינה ויהדות.
בין לבין תלמה מצותתת לפגישות שמנהל אביה, עורך הדין המפורסם הרברט בנטוויץ', אדם דתי, אמיד מאוד וציוני נלהב. כמה נלהב? את אחוזת הקיט של המשפחה באנגליה הוא מכנה "חצר כרמל".
הרברט נפגש בביתו בקביעות עם תיאודור הרצל, עם חיים ויצמן ועם משה מונטיפיורי. הוא נותן להם ייעוץ משפטי, ובמשך שעות הם דנים בסוגיית "העם היהודי לאן?".
"הרצל התארח בביתנו לעיתים קרובות, והנוכחות הנהדרת שלו, האצילות המלכותית וקולו הערב הפכו אותו לגיבור בעינינו, הילדים. הוא הביא משהו חדש ומסעיר."
בגיל 16 תלמה היא כבר צ'לנית מוערכת. היא מקבלת מלגת לימודים לשלוש שנים בקולג' המלכותי למוזיקה באנגליה.
פבלו קזאלֶס, נגן הצ'לו הטוב בעולם, מזמין את תלמה ללמוד אצלו בפריז באופן פרטי. "רק אדם אחד בעולם יכול להיות נגן צ'לו טוב כמוך" אומרת לו תלמה. "את תהיי האדם הזה" עונה לה קזאלֶס ונוטע בה הרבה ביטחון ואמונה בכישרונה.
תלמה מתחילה להופיע עם הצ'לו ועד מהרה מבינה את כוחו להעניק לאנשים תקווה ונחמה. אחרי הופעה לפני חיילים בצרפת בזמן מלחמת העולם הראשונה היא כותבת:
"המוזיקה היא דבר גדול וטוב, ובימים קשים אלה אני מברכת את עצמי [...] כי אני מסוגלת להעניק את יופייה לאחרים."
ממש לא קל להיות אומנית צעירה ברמה עולמית. ואכן, המתח שנלווה לאימונים והלחץ לפני הופעות הם חלק בלתי נפרד מהקריירה התובענית של תלמה. לאלו מצטרפים תחושת האובדן עם פטירת האם בגיל צעיר וקושי הולך וגובר בשמירת מצוות היהדות לצד חייה המוזיקליים. הסערה מאיימת להכריע את תלמה פיזית ונפשית.
זה הזמן להתאוורר, היא מבינה. לאן תיסע? התשובה מובנת מאליה. אחיה ושתי אחיותיה כבר הגשימו את ערכי הציונות שספגו בבית ותלמה רוצה להצטרף אליהם בארץ ישראל. היא מגיעה לזיכרון יעקב, שבה אחותה הגדולה בונה את "אחוזת לנגה", אבל אחרי זמן קצר היא עוברת לירושלים, עיר שיש בה יותר אפשרויות למוזיקאית מוכשרת שכמותה ויש בה גם גבר אחד, מיוחס ומוכשר בפני עצמו - אליעזר יֵלין.
אין מי שלא מכיר את משפחת ילין. שני הסבים של אליעזר וגם אביו ואימו היו חלוצים בהתיישבות ובחינוך. כשתלמה פוגשת את אליעזר ילין הצעיר הוא כבר אדריכל, וחלומותיהם לפתח את הארץ נפגשים ומובילים לאהבה ולנישואין. אליעזר רואה כמובנת מאליה את האפשרות שתלמה תמשיך בהגשמת כישרונה המוזיקלי, ולא תסתפק בטיפוח משק הבית, כמו רוב הנשים באותם ימים.
ב-1924 עוברים תלמה ואליעזר לגור בבית ילין, הבית הראשון בשכונת רחביה הירושלמית בתכנונו של אליעזר. הבית הופך גם לגן הילדים הראשון ברחביה – בין היתר, של בנותיהם – וגם אבן שואבת למוזיקאים ולאנשי תרבות.
לצד גידול בנותיה - שושנה, יהודית, יונה וויולה – תלמה יוזמת ומקימה בתי ספר והרכבים מוזיקליים בכל הארץ. צעירים ומבוגרים, נשים וגברים, מקצוענים וחובבנים – בעיניה כולם ראויים לחינוך מוזיקלי.
בשנות ה-30 מוזיקאים יהודים גדולים בורחים מאירופה ועולים לארץ. תלמה מגייסת אותם למפעליה. לתפיסתה, פיתוח תרבות ומוזיקה ברמה הגבוהה ביותר בארץ ישראל חשוב לעם היהודי לא פחות מהקמת יישובים ומהפרחת עוד שממה.
25 שנים של חיים משותפים נקטעים כשאליעזר נפטר בגיל 56, ובמשך כמה חודשים תלמה אינה מסוגלת לחזור ולנגן, אך אט-אט שבות אליה שמחת החיים ותנופת העשייה.
הצ'לנית שעשור קודם לכן ניגנה בקונצרט הבכורה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית ושהייתה הסולנית הראשונה ברדיו "קול ירושלים", היא הפנים של התרבות העברית המתחדשת בארץ ישראל.
תלמה בעלת הכישרון המוזיקלי המבריק, הלהט הציוני הבלתי פוסק והאנגלית הבריטית המצוחצחת היא נכס בעבור היישוב היהודי, וכחלוצה של תרבות היא נשלחת על ידי מנהיגי היישוב למסע הסברה ציוני בארצות הברית בשנה הסוערת שקודמת להקמת המדינה.
"ארץ קטנה זאת מסוגלת להעניק לי ריגוש אחַר ריגוש בחיים מוזיקליים עשירים שכמעט לא הייתי יכולה לזכות בהם בשום עיר בעולם".
נגנים וכנרים בין-לאומיים ואפילו המדען אלברט איינשטיין - כולם רוצים לנגן עם תלמה ילין. בקונצרטים שהיא עורכת, בהרכבים המוזיקליים שהיא מקימה, בתזמורת הסימפונית, בתזמורת הפילהרמונית ובמסעי ההופעות שלה בארץ ובעולם היא לעיתים קרובות אישה יחידה בין גברים.
בתי הספר למוזיקה ולנגינה שהיא מקימה ממשיכים להתמלא בתלמידים. במקום המנדט הבריטי, כעת מדינת ישראל פורשת עליהם חסות, ותלמה אינה נחה לרגע. היא משקיעה בטיפוח הוראת המוזיקה גם במדינה הצעירה.
בגיל 64 מניחה תלמה מידיה את הצ'לו בפעם האחרונה. היא הולכת לעולמה בירושלים ומותירה ארבע בנות, שמונה נכדים ומנגינה אחת גדולה שאי אפשר להפסיק.
במשך כל חייה תלמה שילבה בין מזרח למערב, בין ציונות לתרבות. היא פתחה את שערי המוזיקה לכל מי שרק רצה ולא ויתרה על המצוינות. היא טיפחה קריירה עצמאית, אבל לא שמרה את התהילה לעצמה.
ביומנה כתבה, "הלואי ולעולם לא אחוש כי עבר יום בלא שנוסף לפחות חלקו של שלב נוסף בשלביו של הסולם. חיי אדם קצרים הם אולם מי שחותר בכל שעה ובכל יום למשהו שמעבר לו – לאידיאל שאין לו ראשית ואין לו קץ – יכול להאריך את חייו."
למשפחת בנטוויץ' יש אחוזת קבר בהר הצופים שבירושלים, וקבורים בה לא מעט מבני משפחתה של תלמה. גם למשפחת ילין יש אחוזת קבר בהר הזיתים שבירושלים, ושם טמון, בין היתר, אליעזר, בן זוגה של תלמה. אבל תלמה לא נטמנה באף לא אחת מאחוזות הקבר המפוארות הללו, אלא בהר המנוחות, מיוחדת ושונה במותה כפי שהייתה בחייה.
הפרויקט האחרון שתלמה יוזמת בחייה הוא הקמת בית ספר תיכון שבו ניתן לשלב בין לימודים רגילים ללימודי מוזיקה ברמה גבוהה. זמן קצר לאחר מותה חלומה מתגשם, ובית הספר התיכון לאומנויות, שנקרא מייד על שמה - תלמה ילין - פותח את שעריו, ועד היום לומדים בו תלמידים ותלמידות רבים.
לעוד פעילויות עם תכנים של פעילוטקסט:
לשירים נוספים:
ארכיון יד יצחק בן צבי | ארכיון דבורה ברטונוב | הארכיון הישראלי למחול בבית אריאלה
המוזיקה של תלמה ילין מעולם לא הייתה שלה בלבד. היא אהבה את הצ'לו ואהבה לנגן, ורק דבר אחד עלה על כך: רצונה להעביר הלאה את אהבותיה ולהעניק את יופייה של המוזיקה לאחרים. בשיתוף עם אחותה מרג'ורי היא יזמה סדרה של קונצרטים עממיים במוצאי שבתות בירושלים לקהל הרחב. תלמה ניגנה גם באולם בית הספר אוילינה דֶה רוטשילד, ודלתותיו היו פתוחות לכל מי שרצה לבוא ולהאזין. תלמה האמינה בכוחה המרפא של המוזיקה. היא הייתה מנגנת בפני פצועים, חולים וחיילים, למשל בקונצרט השנתי שהתקיים כהתרמה לבית חולי רוח של אגודת עזרת נשים.
כל ימיה מצאה תלמה משמעות בצלילים ובמנגינות, ואת מה שהיא מצאה במוזיקה היא העניקה בנדיבות לכולם.
הפעילות הזו זמינה במסגרת שיתוף פעולה בין רשת ארכיוני ישראל (רא"י), משרד המורשת והספרייה הלאומית.
ארכיון יד יצחק בן צבי | ארכיון דבורה ברטונוב | הארכיון הישראלי למחול בבית אריאלה