ילדי יד מרדכי

אבא של נורית ורוב הגברים נוסעים לנגב כדי להקים שם את מקום הקבע של הקיבוץ. בתום שנה של הכנות הילדים והנשים מצטרפים ומצפה הים עובר דרומה. על ראש הגבעה מוקם מגדל מים שהופך לסמל של הקיבוץ. נורית וחבריה משחקים בחולות הנגב האינסופיים. המגדל תמיד מסמן בשבילם איפה הבית.

הזמן עובר, והחברים מחליטים לשנות את שם הקיבוץ. הם מעריצים את הגבורה, את הנחישות ואת האומץ של מרדכי אנילֵביץ', מנהיג מרד גטו ורשה, וקוראים לקיבוץ על שמו, יד מרדכי. ב-1951 הם מציבים פסל גדול שלו ליד מגדל המים.

באמצע הלילה מעירים את כל ילדי הקיבוץ. הם נפרדים מההורים ומהבית ונכנסים לג'יפים משוריינים שיסיעו אותם בחשאי למקום בטוח יותר. בימים האחרונים, מאז פרוץ מלחמת העצמאות, מסוכן לגור ביד מרדכי וביישובים שבאזור. 150 חברי הקיבוץ מחזיקים מעמד שישה ימים כמעט בלי נשק. הם מגינים על הקיבוץ ביום ובלילה מפני עשרות אלפי חיילים של הצבא המצרי שמנסים לכבוש את דרום הארץ באמצעות הטנקים והמטוסים שלהם. הלוחמים מעכבים את המצרים ככל האפשר, וכשהם כבר לא מצליחים להחזיק מעמד, הם מחליטים להציל את מי שנשאר ולעזוב את הקיבוץ.

חצי שנה אחר כך, יום אחרי שחרור הנגב במבצע יואב, כל התושבים - הילדים והמבוגרים - חוזרים לקיבוץ. הם בונים מחדש את הבתים ושוב שותלים עצים, מגדלים דבורים, צוחקים ומשחקים.

נעמי כהן, שהייתה ילדה בקיבוץ באותם הימים, מספרת:

"בשתים עשרה העירו אותנו, הלכנו ברגל מבית הילדים [...] אבא שלי חיבק אותי חזק חזק [...] זלגו לי דמעות מהעיניים. ישבנו [בכל משוריין] 30 ילדים צפופים, החזקנו את הברכיים. ארבע שעות [...] מאז ועד היום כל הדורות הוכיחו גבורה."

כל שנה עורכים בקיבוץ טקס לרגל יום השואה ובו מספרים על גבורתם של מורדי גטו ורשה ועל שאר הנערים והנערות, חברי תנועות הנוער, שעשו כל שביכולתם כדי להילחם בנאצים.

חברי הקיבוץ מאמינים בדרכו של מרדכי אנילביץ', מנהיג מרד גטו ורשה. לתפיסתם, יהודים תמיד צריכים ליזום, להגן על עצמם ולא לתת לאיש לקבוע את גורלם. כדי להעביר את הרעיון הזה הלאה גם לדורות הבאים, מוקם ביד מרדכי מוזיאון "מִשואה לתקומה".

באפריל 1943 אומר מרדכי אנילביץ':

"שאיפת חיי האחרונה נתמלאה. ההגנה העצמית היהודית היתה לעובדה."

מה זה ירוק מבחוץ ואדום מבפנים? אבטיח. ומה זה ירוק מבחוץ וצהוב מבפנים? אבטיח שגדֵל ביד מרדכי. בעונת הקיץ של 1986 עורכים ביד מרדכי ניסוי חקלאי ומגדלים אבטיחים צהובים. האבטיחים אינם נמכרים מחוץ לקיבוץ, אבל החברים אוכלים מהם במשך העונה כולה ונהנים מהם מאוד.

נורית דרורי כבר אימא. היא נשואה לאורי לִבְנֶה, ויחד הם מגדלים את ילדיהם, דור ההמשך של הקיבוץ. כמו הוריהם, גם ילדי משפחת לִבנה וחבריהם הרבים משחקים בחולות ובמרחבי הקיבוץ.

הם אוכלים יחד בחדר האוכל, ישנים יחד בבית הילדים, עובדים יחד בשדות החקלאיים ובמפעלי התעשייה של הקיבוץ, חוגגים יחד את השבתות ואת החגים וכמובן מציינים אירועים קיבוציים, כמו חתונות וימי עלייה לקרקע, ומשתתפים באירועי תרבות והווי שמתקיימים בקביעות. כל אלה יוצרים קהילה חזקה ומגובשת.

לקראת שנות האלפיים הקיבוץ מתחיל בתהליך הפרטה. התהליך מורכב ונמשך כמה שנים. החברים מתכנסים לאסיפות רבות. הם משוחחים, מתווכחים ולבסוף מצביעים ומחליטים מה יהיו השינויים שיונהגו בקיבוץ: האם תמשיך להיות קופה משותפת לכל חברי הקיבוץ? האם הילדים יגורו עם ההורים או ימשיכו להתגורר בבית הילדים? האם כל אחד יוכל לעבוד במה שהוא רוצה או על פי צורכי הקיבוץ? איך ימשיכו לשמור על קהילה מלוכדת ומאוחדת?

כחלק מהתהליך, מפעל הדבש הוותיק של יד מרדכי מתמזג עם חברת "שטראוס", ורק מחציתו נשארת בבעלות הקיבוץ. מלבד מפעל הדבש, יד מרדכי מזוהה שנים ארוכות גם עם מפעל "שֶמֶר", המייצר שימורים, משקאות ותרכיזים שונים למאכל.

נורית ואורי לִבנה הם כבר מותיקי הקיבוץ. הם וחבריהם מחליטים להקים את בית האוסף "קיבוץ של פעם". הם אוספים כלים ומכשירים ישנים, כמו טלפון חוּגה, פְּרימוּס, מכונת כתיבה ועוד, ובונים תצוגה שמספרת את הסיפור של המתיישבים הראשונים ושל חיי היומיום בשנים הראשונות של הקיבוץ.

אבל העבר לא נשאר בעבר, ושוב הקיבוץ נתון לאיום ביטחוני ולהתקפות טילים. בקיבוץ נבנים ממ"דים ומיגוניות בגני הילדים, במבני הציבור ובבתי החברים, ומוקמים צוות חירום יישובי וכיתת כוננות.

75 שנים אחרי שנורית לִבנה וחבריה פונו כילדים מיד מרדכי במלחמת העצמאות, הם מפונים שוב. בפעם השנייה בתולדותיו תושבי יד מרדכי נלחמים על חייהם ועל ביתם. ב-7 באוקטובר 2023 מסתערים מחבלי חמאס על הקיבוץ. כיתת הכוננות של הקיבוץ חוברת לכוח משמר הגבול, לכוח צנחנים וליחידת ימ"מ והם מנהלים במשך שעות קרבות נגד המחבלים. למרבה המזל, הם מצליחים למנוע מהם להיכנס לקיבוץ. יד מרדכי הוא מבין היישובים היחידים באזור שלא נפגע במתקפה.

החברים עוברים יחד למגורים זמניים בגבעת אולגה, ושם הם חוגגים בגאווה ובגעגועים 80 שנה לקיבוץ. אחרי כמה חודשים, עדיין בעיצומה של המלחמה, החברים חוזרים הביתה, ליד מרדכי, כדי להתחיל הכול מחדש. שוב.

קרבות גבורה, בלימה, עמידה איתנה, מרד וגם פריחה מחודשת, שיקום והיאחזות הם מילים גדולות שלא נשארו במאה הקודמת. הן ממשיכות לתאר את יד מרדכי גם היום.

"חדר האוכל של קיבוץ הוא הלב הפועם שלו, וזה של יד מרדכי חדל לפעום ב-7 באוקטובר למשך חודש שלם, אבל אחרי החודש הזה הוא חזר לפעילות: חקלאים, כיתת כוננות, חיילים, אוטובוסים של מתנדבים והרבה מאוד מבקרים שעולים לרגל [...] ארוחה משותפת בחדר אוכל היא חוויה שנושאת בתוכה לא רק ויטמינים ומינרלים – החלק החשוב פחות במזון, אלא נחמה, קהילה, מקלט לנפש קולקטיבית, מקום להחלפת סיפורים, יצירת קשרים, בנייה של עתיד."