כל חייה הייתה הנרייטה סאלד רגישה לזולת. כבר בילדותה בבולטימור שבארצות הברית סעדה את אחותה שחלתה במחלה קשה, ובעצמה חלתה מצער כשהאחות נפטרה. אביה, רב הקהילה, נהג לאתגר את מוחה בסוגיות אקטואליות ופילוסופיות, והיא גדלה להיות אישה עם לב פתוח. לאחר "סופות בנגב", הכינוי בעיתונות לפוגרומים ביהודי רוסיה שהחלו ב-1881 ונמשכו כשנה, הגיעו יהודים רבים כפליטים לחופי ארצות הברית, והנרייטה בת ה-20 ואביה נהגו ללכת לנמל כדי לקבל את פניהם ולהזמינם לביתם. לאחר ביקורה בארץ ישראל בשנת 1909 הפכה סאלד ציונית נלהבת. היא שבה לארצות הברית והקימה את הסתדרות הנשים "הדסה", שהתמקדה בקידום הבריאות והחינוך להיגיינה בארץ ישראל. מכאן והלאה הוקדשו כל פעולותיה לקידום המפעל הציוני בארץ, אף שיכלה לחיות ברוגע בקהילתה המבוססת בארצות הברית.

הנרייטה סאלד לא נחה לרגע. בגיל 75 עמדה בראש "עליית הנוער", משימת חייה, ועזרה להעלות את "ילדי טהראן", יתומים ניצולי שואה שהגיעו ארצה ב-1943. "גברת סאלד", כפי שכונתה בפי הילדים, הקשיבה תמיד לרחשי ליבם של הילדים, ענתה למכתביהם וסייעה לקליטתם במולדת כמו אמא אמיתית.

הנרייטה סאלד הייתה כאם לילדים הרבים שעלו במסגרת "עליית הנוער". אף שלא נישאה ולא ילדה ילדים משלה, נקבע יום פטירתה, ל' בשבט, כ"יום האם", שלימים שונה שמו ל"יום המשפחה".