ימי ציון וזיכרון השזורים לאורך השנה הם חלק חשוב בסיפור הלאומי שלנו כיהודים כבר במשך אלפי שנים; לא רק ימי חג ושמחה כמו חנוכה ופורים, אלא גם ימים שבהם אנו נזכרים בנקודות טראגיות בתולדותינו, כמו להדגיש שהן חלק חשוב ובלתי נפרד מזהותנו, גם היום. ובמילותיו של יגאל אלון: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל והעתיד שלו לוט בערפל."

עשרה בטבת (י' בטבת) הוא אחד מימי הצום על חורבן ירושלים. לפי המסורת היהודית, בעשרה בטבת הגיע צבאו של נבוכדנצר מלך בבל לירושלים והחל לבנות סוללת מצור סביב העיר, שם חנה במשך שנה וחצי, עד לחורבן.

ומה קרה לנצורים בתוך העיר? נאסר עליהם לצאת מחוץ לחומות לשדותיהם, ולכן לא יכלו להשיג מזון. הרעב היה כבד, והנצורים היו חלשים מכדי להילחם. הם חיפשו נואשות אחר אוכל וקטפו כל צמח, שורש ופקעת. למרבה מזלם, היו להם מים לשתייה בזכות הכנות מקדימות שבמהלכן הביאו מים לעיר.

המצור הבבלי, שאירע לפני שנים רבות, לא היה המצור היחיד שידעה ירושלים. גם במלחמת העצמאות, בשנת 1948, הייתה העיר נצורה בידי הצבא הירדני . צבי קדרי, סטודנט בן 23 באוניברסיטה העברית בירושלים (לימים פרופסור באוניברסיטת בר-אילן וזוכה בפרס ישראל) ניהל יומן אישי ותיאר בו את הקשיים של הנמצאים בעיר הנצורה: "אוי, מה היה לנו! אני צמא מאוד ואין בבית טיפת מים, עלי לרדת לרחוב, אולי אוכל לשתות משהו". והוא ממשיך ומספר, "מנת הלחם הורדה למאה וחמישים גרם ובעוד כמה ימים תופחת למאה גרם לאיש; זה ממש רעָב!" ולאחר כמה ימים הוא מוסיף, "תמורת העבודה משלמים כל יום ארבעים גרוש וארוחת בוקר וערב. על ידי הסידור הזה זכיתי כבר לאחר יומיים להרחיב את חגורתי וכך אינני יכול להתלונן על רעב".

מזהים את המקומות? ירושלים אז והיום