ילדים לבושים לבן, על ראשיהם זֵרים, והם נושאים סלי פירות, טלה, יונה לבנה ואשכול ענבים, המרמז על פירותיה המשובחים של הארץ כפי שהציגו המרגלים בסיפור המקראי. בַּמרחק שער פרחים ובראשו סמל קק"ל, קהל מנפנף בדגלי ישראל, בתי הכפר נראים, והים מנצנץ מֵעבר. הכְּרזה משנות ה-60 של המאה ה-20, בהוצאת "מועצת המורים והגננות למען הקרן הקיימת בישראל", מספרת לנו את סיפור שיבתו של חג השבועות למשמעות "חג הביכורים", שנחוג בזמן בית המקדש כשעולי הרגל הביאו מראשית תוצרתם החקלאית.

עם התבססות ההתיישבות העובדת בארץ ישראל חידשה התנועה הציונית את טקס הבאת הביכורים ויצקה לו תוכן חדש: לא הבאת ביכורים למקדש, אלא טקס שמבטא את הקשר המתחדש לאדמת המולדת. הביכורים הובאו בתהלוכות חגיגיות, והפירות שימשו להכנת סעודות או נמכרו. ההכנסות הועברו לקק"ל לשם רכישת אדמות נוספות בארץ. הטקס ביטא את הרצון לשמר את המסורת היהודית, מצד אחד, ולצקת בה תכנים חדשים ברוח הרעיון הציוני, מצד אחר. לילדים היה תפקיד מרכזי בטקסים: הם היו מביאי הביכורים, והם היו גם הביכורים עצמם, ממשיכי דרך ההתיישבות העובדת הנטועים בארץ ללא מטען גלותי ושרים לארץ וליושביה:

בִּכּוּרִים פְּרִי הִלּוּלִים

שַׁי הֵבֵאנוּ, שַׁי לָעָם.

מִן הָעֵמֶק וְכַרְמִלּוֹ

מִצָּפוֹן וְגַם מִיָּם.

שְׂאִי תּוֹדָה, אַדְמַת מוֹלֶדֶת,

שָׂא תּוֹדָה כָּל הֶעָמֵל.

בְּכַרְמֵי שָׁרוֹן וָנֶגֶב

וְעַל שַׁדְמוֹת יִזְרְעֶאל.

תָּחוּל בְּרָכָה בִּיבוּל שָׁנָה

יִמָּלֵא כָּל אֹסֶם בָּר

בַּיְּקָבִים תִּירוֹשׁ יֶחֱמַר

וְנָטַף עָסִיס כָּל הַר.

(שיר תודה/ יצחק שנהר)

‍
לחג השבועות שמות רבים, מצאו את השמות וחברו לתמונה המתאימה: