לראשונה מאז חורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה, התקבל אישור רשמי לשיבת העם היהודי לציון. ההשוואה להצהרת כורש מלך פרס, שאִפשר את שיבת ציון הראשונה, הייתה בלתי נמנעת, ובכל החגיגות נמתח הקו בין שני האירועים: "חג היום לנו... ככורש משיח ה' בשעתו הכירה ממשלת הנאורה שבאומות... בזכויותיה ההיסטוריות של האומה הישראלית... ביום הזה הזדקפה קומתנו".

הצצה אל מאחורי הקלעים של ההצהרה מגלה סיפור מרתק על פוליטיקה ועל לב יהודי הרוצה בתקומת עמו:

ביולי 1917 הגיש ד"ר חיים ויצמן ללורד בלפור, שר החוץ הבריטי, טיוטה להצהרה המכירה בארץ ישראל כארצו של העם היהודי ובזכותו של העם היהודי להקים בה מדינה. כחובב תנ"ך האמין בלפור כי "שיבתם של היהודים לציון היא מאורע היסטורי ממדרגה עליונה שנגזר מתוקף צו הבורא", אך משום שכפוליטיקאי חשש מהצהרות מפורטות מדי, הוא הציע נוסח מרוכך ולפיו ממשלת הוד מלכותו תשתדל להקל את המאמצים לבנות בית לאומי בארץ ישראל.

מהנוסח הראשוני ועד להצהרה הסופית עברה הצהרה שנים-עשר גלגולים, ויום פרסום ההצהרה נחוג ברחבי הארץ בשנים שלאחר מכן. כך נכתב בשנת 1925 בעיתון "דואר היום": "בתל אביב ריחפה אוירת-חג. הצהרת בלפור כתובה על יריעת בד גדולה הוארה בשלל גונים, והקהל העובר עמד ונזכר בימים הטובים ההם". ההצהרה העלתה את מורל היהודים, הפיחה בהם תקווה להתחדשות עם ישראל בארצו וסייעה בהגברת העלייה ארצה.