"מחר? אך אני מנסה לחשוב על היום."
"לא נורא, נחשוב על המחר." עונה ומגחך בשקט.
אך מה עם היום? מחשבותי ממשיכות להתרוצץ.
"אני חושב שהמחר לא יגיע." מוסיף ואומר בעודו מביט מבעד לחלון.
"אם כך, למה לעסוק בו?"
"מכיוון שאם הוא לא יגיע, האין זה נושא שיחה מעניין יותר ממה שכבר כאן?"
לא. איני מסכימה איתו. אך שיגיד מה שיגיד.
כל עוד מחשבותי ימשיכו לעסוק בהיום, אינני מעוניינת להמשיך בשיחה זו.
מהנהנת, אך הוא מבחין שפני עוד מהורהרות.
"אם כך, מה אתה חושב על המחר?" שואלת, מעמידה פני מתעניינת.
"מחר הוא מחר. ואם יגיע, מי יודע מה יביא עמו?" עונה לי במבט משועשע.
"אז למה היום אינו נושא מרתק עוד יותר מן המחר, אם ממילא איננו יודעים מה צופן בחובו המחר?" מחזירה לו ועל פניי מבט מצמית.
"המחר תמיד יישאר לפנינו. היום יהפוך לאתמול, והמחר נשאר מחר." פניו נשארות כשהיו.
"המחר הופך להיום, ולאתמול, ולשלשום, ולאחר מכן יהפוך ליום מן המנין. יום שאפילו לא תוכל לציין מתי התרחש או מה בדיוק קרה בו. אם תחיה את היום, את היום הזה ממש, הוא יהפוך למיוחד גם כשיקרא אתמול. אך אם תמלא אותו במחשבות על המחר, הוא יהיה מאכזב בדיוק כמוהו." ממשיכה להתריס, ונועצת בו את עיניי.
פניו מתחילות להרצין. "יש משהו בדבריך, את זאת איני יכול להכחיש."
קמה להכין לי תה, והוא קם יחד איתי.
"הנה, אנו יכולים להכין לנו תה כמו כל יום, או שנוכל להוסיף לו מרכיב מיוחד, וכך תזכור יום זה יותר משזוכר אתה את יום האתמול. אתה מבין?" אומרת ומבטי מתרכך לאיטו.
"אני בהחלט מבין, אך אנו יכולים לדחות זאת למחר, וכך מחר יהיה היום שאותו אזכור יותר מהיום. האם אין את מבינה?"
"אני בהחלט מבינה!" אומרת, ומחליטה להשאיר את החיוך שהתחיל להצטייר על פניי. "אך הלא תבין שכאשר המחר יהפוך להיום, נוכל לנהל את השיחה הזו גם מחר, וגם מחרתיים, וגם ביום שלאחר מכן. אך אם נהפוך את היום ללא נשכח, נרצה להפוך גם את מחר ליום שנזכור גם על ערש דווי."
הוא מביט בי במבט חושב ופונה להוריד את קומקום המים, שטרם רתח, מן האש. "בסדר, אם כך את חושבת, נעשה כרצונך."
"והדבר הבלתי נשכח שנעשה היום יהיה לשתות תה שמימיו לא חמים?" אני שואלת, הפעם המבט המשועשע הוא שלי.
הוא מחייך. "לא, אך את זה אולי נעשה מחר." כשהוא אומר זאת, חיוכי שלי הולך ומתרחב. "היום אנו נכין משהו שמעולם לא הכנו. לפחות לא יחד."
"ומה זה יהיה?" איני זוכרת שחייכתי כך באף יום בחודשים האחרונים.
"אה, זה החלק הבלתי נשכח. איני יודע, וגם את לא. נתחיל ורק אז נחליט!" מסיים ומוחא כף בהתרגשות.
גבותי מורמות מעצמן, אך חיוכי לא יורד מעל פני.
מכינה את המטבח לבישול. הוא מוציא מארונות המטבח מכל הבא ליד.
כאשר המטבח מוכן אנו מתחילים.
ללא מחשבה, ללא העלאת רעיונות.
רק אנחנו.
רק עכשיו.
רק היום.
לא חושבים על האתמול.
לא מחכים למחר.
