אוליבר ואני

מקום שני
 | 
נעה דובדבני

אוליבר מראה סימנים, שוב, שהוא רוצה לקחת אותי איתו בקרוב למקום חדש, כנראה לא מוכר.

מעברים לא זרים לי, אני מורגלת לכך מצעירותי. אני נשארת באותו המקום בין שלושה ימים לשלוש שנים, אך מעולם לא זמן רב יותר. כמה אירוני שזה ישמע, איני אוהבת לעבור, הייתי מעדיפה להישאר באזור מסוים ונעים לתמיד, אך כשאוליבר מחליט על מעבר, הוא מחזיק בי ולוקח אותי אחריו אל הלא נודע, כך שאני לא יכולה כל כך לסרב.

מעברים מבחינתי, הם בעיקר כאוס גדול. הם גורמים לי להיות מבולבלת, להרגיש מבולגנת בתוך תוכי, ושכל סביבתי מבורדקת גם כן. המוני חפצים שונים, בעיקר בגדים, פזורים סביבי על הרצפה הקרה והקשה, ואוליבר מחליט מה לקחת איתנו, ומה לא. הוא מעמיס עליי חבילות שאעזור בסחיבתן, והן די כבדות לי אם לומר את האמת.

כמובן, שלבסוף מגיעה הפרידה מהמקום ששימש לי בית לתקופה מוגבלת. הוא תמיד נעים לי, נוח וחמים, כזה שהייתי רוצה להישאר בו עוד, לחוות ממנו יותר.                                                          

"קדימה", אוליבר קוטע את מחשבותיי ומעלה אותי למונית, בה נהג עם ריח חזק של עישון נוסע עד שמגיעים לאזור עמוס באנשים. כזה שיש בו רעש, אורות מסנוורים, המולה, שאני כל כך לא אוהבת. אוליבר יורד מהמונית, לאחר שמשלם, וצועד בעודו אוחז בי, ואני עוקבת אחריו אל לב המהומה. מידי פעם אנו עוצרים מאחורי אנשים אחרים, ממתינים, אך לבסוף מגיעים למקום המבוקש לעצירה בת כמה שעות. אותה, אנו מקיימים במקום סגור, צר וארוך, עם המון מושבים ושוב, רעש. אוליבר עוזר לי לעלות לשכב לנוח במדף קשיח, ולאחר מכן יושב בכיסא בעל מראה נוח מתחתיי, לצד אנשים אחרים. כשהזמן חולף, הוא מקים אותי מהרגיעה, ומוביל אותי אחריו אל היציאה, ומשם לעוד מונית.

כשהרכב נוסע, אני יודעת שבקרוב נגיע ליעדנו החדש ומנסה לחשוב לעצמי מה יהיה בו. האם הוא יהיה מקום שטוב לשהות בו כמו הקודם? האם הוא יהיה לי נוח? נקי? כמה זמן יקח עד שנעבור ממנו למקום אחר? איני יודעת כלל מה צופן לי העתיד הקרוב, כל כך הרבה חששות נעים בקרבי ואני מרגישה בבלגן הגדול שמתחולל בתוכי רק מתעצם.

כן, בהחלט ניתן לקבוע כי אני סולדת ממעברים. מהרגעים שלפניהם, מהדרך למקום החדש, ההגעה אליו וההסתגלות. אולי יום יבוא ואצליח להתנגד לאוליבר, לא אבוא אחריו בצייתנות כזו ואוכל להתמקם במקום אחד. אך זה קשה, כשאוליבר מושך אותי אחריו ומעמיס אותי בחבילותיו, אני מרגישה שאין בי את היכולת לסרב ואני  מבצעת את דרישותיו ללא תלונה או טענה. אך אני מניחה שככה זה, כשאת מזוודה.

נימוקי השופטים

סיפור  שהוא דיוקן הרשום בקו רב תנופה ונונשלנטי שקסמו בהומור שלו ובנקודת המבט הלא שגרתית של גיבורתו - המזוודה. המחברת מצליחה להעניק לחפץ שגור קול אמין ואישי, מעורר הזדהות, ולגרום לקוראת להביט בעולם מזווית מפליאה.

היצירות שעלו לגמר

חטיבת הביניים
תיכון
מתוצרי תחרות הכתיבה לנוער של הספרייה הלאומית
מקום שני
איור: רחלי שלו
אוליבר ואני
כיתה י"ב, תיכון הראל
|
מבשרת ציון
|
נעה דובדבני

אוליבר מראה סימנים, שוב, שהוא רוצה לקחת אותי איתו בקרוב למקום חדש, כנראה לא מוכר.

מעברים לא זרים לי, אני מורגלת לכך מצעירותי. אני נשארת באותו המקום בין שלושה ימים לשלוש שנים, אך מעולם לא זמן רב יותר. כמה אירוני שזה ישמע, איני אוהבת לעבור, הייתי מעדיפה להישאר באזור מסוים ונעים לתמיד, אך כשאוליבר מחליט על מעבר, הוא מחזיק בי ולוקח אותי אחריו אל הלא נודע, כך שאני לא יכולה כל כך לסרב.

מעברים מבחינתי, הם בעיקר כאוס גדול. הם גורמים לי להיות מבולבלת, להרגיש מבולגנת בתוך תוכי, ושכל סביבתי מבורדקת גם כן. המוני חפצים שונים, בעיקר בגדים, פזורים סביבי על הרצפה הקרה והקשה, ואוליבר מחליט מה לקחת איתנו, ומה לא. הוא מעמיס עליי חבילות שאעזור בסחיבתן, והן די כבדות לי אם לומר את האמת.

כמובן, שלבסוף מגיעה הפרידה מהמקום ששימש לי בית לתקופה מוגבלת. הוא תמיד נעים לי, נוח וחמים, כזה שהייתי רוצה להישאר בו עוד, לחוות ממנו יותר.                                                          

"קדימה", אוליבר קוטע את מחשבותיי ומעלה אותי למונית, בה נהג עם ריח חזק של עישון נוסע עד שמגיעים לאזור עמוס באנשים. כזה שיש בו רעש, אורות מסנוורים, המולה, שאני כל כך לא אוהבת. אוליבר יורד מהמונית, לאחר שמשלם, וצועד בעודו אוחז בי, ואני עוקבת אחריו אל לב המהומה. מידי פעם אנו עוצרים מאחורי אנשים אחרים, ממתינים, אך לבסוף מגיעים למקום המבוקש לעצירה בת כמה שעות. אותה, אנו מקיימים במקום סגור, צר וארוך, עם המון מושבים ושוב, רעש. אוליבר עוזר לי לעלות לשכב לנוח במדף קשיח, ולאחר מכן יושב בכיסא בעל מראה נוח מתחתיי, לצד אנשים אחרים. כשהזמן חולף, הוא מקים אותי מהרגיעה, ומוביל אותי אחריו אל היציאה, ומשם לעוד מונית.

כשהרכב נוסע, אני יודעת שבקרוב נגיע ליעדנו החדש ומנסה לחשוב לעצמי מה יהיה בו. האם הוא יהיה מקום שטוב לשהות בו כמו הקודם? האם הוא יהיה לי נוח? נקי? כמה זמן יקח עד שנעבור ממנו למקום אחר? איני יודעת כלל מה צופן לי העתיד הקרוב, כל כך הרבה חששות נעים בקרבי ואני מרגישה בבלגן הגדול שמתחולל בתוכי רק מתעצם.

כן, בהחלט ניתן לקבוע כי אני סולדת ממעברים. מהרגעים שלפניהם, מהדרך למקום החדש, ההגעה אליו וההסתגלות. אולי יום יבוא ואצליח להתנגד לאוליבר, לא אבוא אחריו בצייתנות כזו ואוכל להתמקם במקום אחד. אך זה קשה, כשאוליבר מושך אותי אחריו ומעמיס אותי בחבילותיו, אני מרגישה שאין בי את היכולת לסרב ואני  מבצעת את דרישותיו ללא תלונה או טענה. אך אני מניחה שככה זה, כשאת מזוודה.

ליצירות נוספות
תחרות הכתיבה לנוער של הספרייה הלאומית תשפ"ג
מקום שני
איור: רחלי שלו
אוליבר ואני
נעה דובדבני
,
כיתה י"ב, תיכון הראל
,
מבשרת ציון

אוליבר מראה סימנים, שוב, שהוא רוצה לקחת אותי איתו בקרוב למקום חדש, כנראה לא מוכר.

מעברים לא זרים לי, אני מורגלת לכך מצעירותי. אני נשארת באותו המקום בין שלושה ימים לשלוש שנים, אך מעולם לא זמן רב יותר. כמה אירוני שזה ישמע, איני אוהבת לעבור, הייתי מעדיפה להישאר באזור מסוים ונעים לתמיד, אך כשאוליבר מחליט על מעבר, הוא מחזיק בי ולוקח אותי אחריו אל הלא נודע, כך שאני לא יכולה כל כך לסרב.

מעברים מבחינתי, הם בעיקר כאוס גדול. הם גורמים לי להיות מבולבלת, להרגיש מבולגנת בתוך תוכי, ושכל סביבתי מבורדקת גם כן. המוני חפצים שונים, בעיקר בגדים, פזורים סביבי על הרצפה הקרה והקשה, ואוליבר מחליט מה לקחת איתנו, ומה לא. הוא מעמיס עליי חבילות שאעזור בסחיבתן, והן די כבדות לי אם לומר את האמת.

כמובן, שלבסוף מגיעה הפרידה מהמקום ששימש לי בית לתקופה מוגבלת. הוא תמיד נעים לי, נוח וחמים, כזה שהייתי רוצה להישאר בו עוד, לחוות ממנו יותר.                                                          

"קדימה", אוליבר קוטע את מחשבותיי ומעלה אותי למונית, בה נהג עם ריח חזק של עישון נוסע עד שמגיעים לאזור עמוס באנשים. כזה שיש בו רעש, אורות מסנוורים, המולה, שאני כל כך לא אוהבת. אוליבר יורד מהמונית, לאחר שמשלם, וצועד בעודו אוחז בי, ואני עוקבת אחריו אל לב המהומה. מידי פעם אנו עוצרים מאחורי אנשים אחרים, ממתינים, אך לבסוף מגיעים למקום המבוקש לעצירה בת כמה שעות. אותה, אנו מקיימים במקום סגור, צר וארוך, עם המון מושבים ושוב, רעש. אוליבר עוזר לי לעלות לשכב לנוח במדף קשיח, ולאחר מכן יושב בכיסא בעל מראה נוח מתחתיי, לצד אנשים אחרים. כשהזמן חולף, הוא מקים אותי מהרגיעה, ומוביל אותי אחריו אל היציאה, ומשם לעוד מונית.

כשהרכב נוסע, אני יודעת שבקרוב נגיע ליעדנו החדש ומנסה לחשוב לעצמי מה יהיה בו. האם הוא יהיה מקום שטוב לשהות בו כמו הקודם? האם הוא יהיה לי נוח? נקי? כמה זמן יקח עד שנעבור ממנו למקום אחר? איני יודעת כלל מה צופן לי העתיד הקרוב, כל כך הרבה חששות נעים בקרבי ואני מרגישה בבלגן הגדול שמתחולל בתוכי רק מתעצם.

כן, בהחלט ניתן לקבוע כי אני סולדת ממעברים. מהרגעים שלפניהם, מהדרך למקום החדש, ההגעה אליו וההסתגלות. אולי יום יבוא ואצליח להתנגד לאוליבר, לא אבוא אחריו בצייתנות כזו ואוכל להתמקם במקום אחד. אך זה קשה, כשאוליבר מושך אותי אחריו ומעמיס אותי בחבילותיו, אני מרגישה שאין בי את היכולת לסרב ואני  מבצעת את דרישותיו ללא תלונה או טענה. אך אני מניחה שככה זה, כשאת מזוודה.


נימוקי השופטים

סיפור  שהוא דיוקן הרשום בקו רב תנופה ונונשלנטי שקסמו בהומור שלו ובנקודת המבט הלא שגרתית של גיבורתו - המזוודה. המחברת מצליחה להעניק לחפץ שגור קול אמין ואישי, מעורר הזדהות, ולגרום לקוראת להביט בעולם מזווית מפליאה.

יצירות נוספות

יצירות נוספות