התעוררתי בבוקר ליום רגיל, לבשתי את הווסט הצהוב, שמתי את האזניות והלכתי לתחנת האוטובוס. בדרך שמעתי בחדשות על מלחמה, נבהלתי. כשנכנסתי לתחנה כולם הסתכלו עליי מוזר. ילדה קטנה נצמדה לרגלו של אביה ושמעתי אותה לוחשת לו - הוא ערבי? הוא שם את ידו על ראשה ואמר לה אני לא יודע.

האוטובוס הגיע, עליתי והרגשתי שכולם בחנו אותי, הסתכלו, פחדו, התרחקו. ניסיתי לעשות את עצמי כאילו שאני לא שם לב עד שהאוטובוס הגיע לתחנה שלי. ירדתי מהאוטובוס עם עוד כמה אנשים מהעבודה. הלכתי לקניון, עליתי לקומה שניה, דפקתי על הדלת של המנהל שלי ונכנסתי.

-קראת לי, איתן? שאלתי.

-כן, אני חושב שלאור המצב אתה צריך לקחת כמה ימי חופשה.

-למה?

-תראה, אני אדבר איתך דוגרי, אני לא בטוח שמה שאנשים צריכים לראות כרגע בעמדת השמירה זה בחור ערבי...

-באמת? אז מה, פשוט ללכת סתם ככה?

-כן, אל תדאג הכל יהיה בסדר, מקווה שזה יהיה קצר המלחמה הזאת.

-גם אני מקווה, אתה יודע, אני אוהב לעבוד פה...

-אני מצטער.

-אז מה? מתי תדבר איתי? פשוט לחכות?

-תראה, מוניר, אין לי מושג. הכל בלגן. נהיה בקשר עוד כמה ימים.

וכך ירדתי מהמשרד וחיכיתי עוד הפעם לאוטובוס.

כשישבתי באוטובוס, אישה בהריון נכנסה אז קמתי אבל היא המשיכה לעמוד. סימנתי לה לשבת והיא סימנה לי שהיא בסדר עד שהאוטובוס עצר ומישהו ירד, והיא התיישבה במקום שלו. כעסתי, זה היה ממש מביך. אחר כך צלצל לי הטלפון חזק עם שיר בערבית, עניתי לאמא שלי ודיברתי בערבית.

-מרחבא.

- מרחבתן.

- מה קורה, אלבי?

- את לא תאמיני, איתן שלח אותי לכמה ימי חופש בגלל המצב.

- מה? אני לא מאמינה. באמת? הוא תמיד היה כזה נחמד.

- הוא עדיין נחמד. אבל המצב נוראי. אני בשוק, זה בא לי בבום (צחקתי כשאמרתי בבום בגלל כל הטילים אבל אחרי שאמרתי את זה הבנתי שדיברתי בקול די רם והאשה לידי נראתה כועסת. גם אמא שלי לא צחקה).

- רגע למה התקשרת כזה מוקדם בבוקר? שאלתי.

- לא לא משנה... שמעתי אותה אומרת אבל זה היה נשמע לי חשוד.

- טוב ביי אמא תתקשרי מתי שאת צריכה ואולי אם המצב ירגע אני אבוא לבקר מחר.

אחרי שניתקתי, הסתכלתי מסביב וכולם נראו נורא מפוחדים עד שהנהג אמר לי לרדת מהאוטובוס, לא האמנתי, זה אף פעם לא קרה לי קודם.

מזל שהייתי קרוב לבית. רצתי מהר ונכנסתי למיטה. קיוויתי שיהיה כבר מחר, שהמלחמה הזאת תסתיים, ושהחיים שלי יחזרו להיות רגילים.

בלילה התעוררתי מאזעקה נוראית, לא ידעתי מה לעשות. אני גר בבניין ואין לי ממ"ד בבית, לא ידעתי אם לרדת למטה למקלט עם השכנים שלי, סליחה השכנים היהודים שלי. פתאם היה בום גדול וכבר לא יכולתי לחשוב, פשוט רצתי למטה, כשהגעתי כולם הסתכלו עלי מוזר, אמרתי שלום לכמה אנשים והם רק הנהנו, ילד אחד התחיל לבכות ואני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. ישבתי בצד וחיכיתי. האזעקה נגמרה וחזרתי לדירה, לא הצלחתי להרדם בכלל.

בבוקר אמא שוב התקשרה וסיפרה שבת דודה שלי נחטפה, היא בידיים של חמאס עכשיו ואני בדרך לכפר. אני נוסע באוטובוס, אנשים מסתכלים עלי אבל לא אכפת לי. אני רק בוכה ומתפלל שמחר יהיה באמת יותר טוב.

‍

השנה מתקיימת התחרות בצלה של המלחמה ובאופן טבעי התקבלו סיפורים רבים התוהים ומפללים למחר שאחריה. אלון כתב סיפור מלחמה אחר ויוצא דופן. בסיפורו הוא מנסה לשרטט את כאב הזרות הכפויה של מוניר שנחשד שוב ושוב ברחובות מוכי האימה שאחרי מתקפת חמאס. גם מעשים פשוטים כמו דיבור בערבית ומחוות של טוב לב הופכים אותו לאויב פוטנציאלי, וזאת בזמן שהוא סובל ככל אזרחי ישראל מאימי המלחמה. אלון עיצב את דמותו של מוניר ונקודת מבטו ברגישות. הקונפליקט שמסומל בירידה למקלט המשותף שמסמל את גורל הדמים האחד והכפוי של כל אזרחי ישראל בא לשיאו כשכאב הגילוי על חטיפתה של בת דודתו גובר על העיסוק ביחסם של הסובבים אליו.