הוא הולך בין המעברים החשוכים, הספרים מספקים לו קירות של הגנה מפני מה שאורב בחוץ. הקור השורר בין מדפי הספרייה מנחם, ניגוד לחום שהרגיש אחרי שרץ במורד הרחוב הראשי כשהם בעקבותיו. הוא מרגיש כועס, זועם, ליבו פועם במהירות, רק לחץ שורר בחזהו. והקור, הקור חודר אל תוך חולצתו הדקה, כמו שחדרו המים אל תוך הנאוטילוס של קפטן נמו לקראת סופו. הוא אומנם גדל והשתנה, כאבי גדילה מטלטלים אותו, אבל הספרים עדיין מהווים נקודת האחיזה שלו. הכריכה משאירה תחושה מוכרת על אצבעותיו, ציפורניו המשוחות בשחור משוטטות על פני הדפים, משתלבות אל תוך המילים כמו אבקת הקפה בתוך המים, לאט לאט מתערבבת עד שלא נותר ממנה דבר.

הוא נמשך אליהם, כאילו קראו בשמו מקצה הרחוב. לבד בספרייה הקרה, מוארת באור יחיד מעל ספרי הילדים, מטילדה מביטה אליו מן המדף העמוס. הוא ממשיך הלאה, אל הדלת שבקצה ספריית הילדים, אל הספרים שמוריו כינו "הספרים האסורים", ספרי הרומן, שם מעלליה של אליזבת בנט קוראים אליו יחד עם סיפוריו המוכרים של סיימון ספיר. אך המעבר היה חסום, הספרנית הישירה אליו מבט.

"למה שלא תחפש לך ספר נחמד בין ספרי הילדים?" היא שואלת, קולה מפקפק. "אולי אמליץ לך על ספר נחמד עם המון תמונות?"

קומתו הנמוכה שוב משטה באנשים: הגובה של ילד, הנפש סוערת את סערת ההתבגרות.

"לא תודה," הוא עונה, מחייך. "כבר סיימתי את ספרי הילדים. אשמח להמשיך אל ספריית המבוגרים."

היא מפנה לו את הדרך, והוא ממשיך אל מעבר לדלת שם מחכה לו הספרנית השנייה. הוא מחייך בנימוס, ניגש אל אזור הפנטזיה. עלילות סטורמהולד מושכות אותו אל תוך הספה הירוקה, מרחיקות אותו מהעולם שבחוץ.

היא מישירה אליו מבט, מרותקת. הוא בא לכאן לפחות פעם בשבוע, אם לא יותר, לבוש שחורים כְּאָבֵל. אפילו עיניו וציפורניו צבועות באותו גוון שחור. הוא היה נכנס, לעיתים עם חַבּוּרָה או תחבושת על פניו וחיוך מנומס על שפתיו. הוא תמיד שקט, למעשה הוא לעולם לא אומר מילה. הוא רק נכנס, הולך אל המדור שמעניין אותו באותו יום, ויושב בשקט בספה הירוקה שבקצה החדר. היא תמיד עוברת על ידו, עיניה מרותקות לאופן בו הוא בולע ספרים, לפעמים שלושה באחר צהריים אחד, עד שהיא נאלצת לגשת אליו בצער רב, ולהודיע לו על סגירת הספרייה להיום. אך בכל הימים שבהם הוא בא והלך, היא מעולם לא אזרה את האומץ לשאול. לשאול על הדמעות שזלגו מעיניו כשקרא את ספריו של דויד גרוסמן, או על הדם שהיה נוזל מאפו לפעמים כשהוא נכנס. היא לא שאלה על הילדים שנכנסו לכאן, שואלים אם היא ראתה אותו, ואיך הוא התכווץ כששמע את קולם, אבל היא הבינה. היא הבינה את הביטחון שחש בתוך שיטת דיואי, את הסיפוק שחש כשסגר את כריכת הספר ללא סימניה. היא הבינה את חוסר הצבע שלו, ואת נקודת הצבע היחידה שעל גופו, צמיד צבעוני יחיד על מפרק ידו הימנית, צמיד זהה נח על מפרקה. החדר כאילו מתכווץ מסביבה כשהיא נושמת בכבדות, הדמעות עולות בעיניה. המעברים בין כונניות הספרים מצטמצמים לכלום, רק דרך אחת עומדת פתוחה. ממנה אליו.

הוא סוגר את ספרו השני להיום, אך הוא נראה מבולבל. היא נעמדת וניגשת אליו, לבה פועם במהירות.

"אני יכולה להמליץ לך על משהו?"

הוא מרים מבט. עיניה מביטות בו בחום. הוא חש לפתע ברגש שהוא לא מכיר. תקווה?

כאבי הגדילה הפיזיים האופייניים לגיל ההתבגרות, הם בסיפור מטאפורה  לכאב רגשי שמקורו בהתעללות. הגיבור, ילד רגיש, אינטליגנט, סקרן, בוגר מכפי גילו, מתמודד עם אלימות המופנית נגדו בשל אחרותו. מחבר הסיפור מיטיב לתאר מציאות עגומה זו בלשון ציורית. אותו ילד מוצא נחמה בספרייה – המקום בו יצירות בדיוניות פותחות בפניו את שעריהן, ללא שיפוט וללא תנאי. כך מתגלה הספרות כישות שבצילה ניתן לחסות ולמצוא נחמה.