קיץ אחרון

מקום ראשון
 | 
אלכס אנגרט

"אתה הולך להגיד לי מה-" הוא החווה בידיו, מחפש אחרי המילה- "לא טוב?"

"מה לא בסדר," תיקנתי. הרגל.

הוא לא אמר כלום, רק הביט בי. היה לי חם נורא.

"לא," אמרתי לבסוף. לא רציתי להגיד לו, כי זה יהפוך את המעבר לאמיתי, ואת האפשרות שתמיד ריחפה באוויר בינינו ללא.

הוא שתק. ואז הוא התיישב לידי על שפת הגג, וזרקנו אבנים והסתכלנו עליהן נופלות.

נפגשנו על אותו הגג לפני כמה שנים. היה לילה באמצע הקיץ, ואני ישבתי על הגג עם שמיכה עבה וניסיתי לספור כוכבים נופלים. הוא בדיוק עבר לארץ ולא הצליח לישון ("ג'ט לאג", הוא אמר במבטא הכבד שלו). אני זוכר שהוא התיישב לידי - לבוש בפיג'מת ספיידרמן, שיער כהה מזדקר לכל העברים - ובתערובת משונה של עברית ואנגלית ובלי לבטא אף ח' אחת התחיל לדבר איתי. הוא סיפר לי על עצמו ועל אמא שלו ועל החיים הקודמים שלו באיידהו, ואני סיפרתי לו על מערכות כוכבים ומטר הפרסאידים וכל דבר שנראה לי קשור. הוא הביע משאלה עם כל כוכב נופל שהוא ראה ודיברנו עד שהוא נרדם.

בסוף נגמרו האבנים, וידעתי שאין לי ברירה אלא לדבר. נעצתי מבט ברצפת הבטון האפורה, כי ידעתי שאחרת אני אבכה, ואמרתי בשקט "אנחנו עוברים דירה בסוף החופש."

הוא לא אמר כלום. ידעתי שהוא מסתכל עלי, גם אם לא ראיתי את זה. אחרי כמה רגעים ארוכים הוא הדליק את הרמקול הירוק הזוהר שלו ("ככה אני לא אאבד אותו", הוא התעקש כשקנה אותו), והשמיע איזשהו שיר רוק ישן שלא הכרתי. הרגשה מוזרה של סוף הייתה תלויה באוויר, כבדה כמו האוויר המחניק, והיא נתנה לי את האומץ לחבק אותו. הוא בכה קצת, אני חושב, ותפס את החולצה שלי ממש חזק, כאילו אני הולך לעזוב באותו הרגע.

"אני אכתוב לך," הוא הבטיח אחרי שתיקה ארוכה. העברית שלו השתפרה. אולי בעוד כמה שנים, גם אם הוא ישכח את הפעם שלימדתי אותו על הכוכבים או את כל הפעמים שהוא הסתכל עלי כאילו יש בזה משמעות, אולי הוא יזכור את הילד הגבוה שלימד אותו לבטא את הח' שלו נכון. ואולי עד הקיץ הבא הוא כבר ימצא מישהו אחר שלא יפחד בכלל והוא לא יחשוב עלי.

"אני יודע."

"אני אתקשר. כמה שאני רק אוכל."

"אני יודע."

"אתה תהיה בסדר."

"אני יודע."

"אני אתגעגע אליך."

שתיקה.

"גם אני."

לא היה לו הרבה מה להגיד אחרי זה. נשארנו על הגג, רק שנינו, עד שהשמש שקעה. ידעתי שאני עוד אראה אותו מחר, ואחרי זה, וכל יום עד סוף הקיץ. אבל זה לא יהיה כמו פעם, כי שנינו ידענו שזה הקיץ האחרון. זה היה סוף מאוד מוחשי למשהו שהרגיש שעוד לא התחיל. בסוף הוא היה צריך ללכת, כי הוא הבטיח לאמא שלו שהוא יעבור במכולת, ואני נשארתי על הגג, לבד, וראיתי אותו הולך וקטן עד שכבר לא היה ניתן לזהות אותו. ואז הוא נעלם, והשמים היו מאוד אפורים, והבנתי שככה זה יהיה מעכשיו.

נימוקי השופטים

סיפורו של אלכס אנגרט הוא מופת לכתיבה אמיצה ועדינה, חפה מזיופים. לפנינו סצינת פרידה בין חברים שהגורל, בדמות מעבר דירה, מפריד ביניהם - מילים גדולות, אך המחבר לא נופל בפח המלודרמטי. במיומנות ובאיפוק הוא פורש את הסצינה, עובר מדיאלוג לתיאור, וממנו למונולוג פנימי , ולזרם תודעה ובו מחשבות וקרעי זיכרון. הקוראת יכולה ממש למשש את המבוכה ואת המתח - המגולמים באבנים המושלכות, בשתיקות, במילים המעטות המכסות על מילים אחרות.

היצירות שעלו לגמר

חטיבת הביניים
תיכון
מתוצרי תחרות הכתיבה לנוער של הספרייה הלאומית
מקום ראשון
איור: רחלי שלו
קיץ אחרון
כיתה י', בית הספר הניסויי
|
ירושלים
|
אלכס אנגרט

"אתה הולך להגיד לי מה-" הוא החווה בידיו, מחפש אחרי המילה- "לא טוב?"

"מה לא בסדר," תיקנתי. הרגל.

הוא לא אמר כלום, רק הביט בי. היה לי חם נורא.

"לא," אמרתי לבסוף. לא רציתי להגיד לו, כי זה יהפוך את המעבר לאמיתי, ואת האפשרות שתמיד ריחפה באוויר בינינו ללא.

הוא שתק. ואז הוא התיישב לידי על שפת הגג, וזרקנו אבנים והסתכלנו עליהן נופלות.

נפגשנו על אותו הגג לפני כמה שנים. היה לילה באמצע הקיץ, ואני ישבתי על הגג עם שמיכה עבה וניסיתי לספור כוכבים נופלים. הוא בדיוק עבר לארץ ולא הצליח לישון ("ג'ט לאג", הוא אמר במבטא הכבד שלו). אני זוכר שהוא התיישב לידי - לבוש בפיג'מת ספיידרמן, שיער כהה מזדקר לכל העברים - ובתערובת משונה של עברית ואנגלית ובלי לבטא אף ח' אחת התחיל לדבר איתי. הוא סיפר לי על עצמו ועל אמא שלו ועל החיים הקודמים שלו באיידהו, ואני סיפרתי לו על מערכות כוכבים ומטר הפרסאידים וכל דבר שנראה לי קשור. הוא הביע משאלה עם כל כוכב נופל שהוא ראה ודיברנו עד שהוא נרדם.

בסוף נגמרו האבנים, וידעתי שאין לי ברירה אלא לדבר. נעצתי מבט ברצפת הבטון האפורה, כי ידעתי שאחרת אני אבכה, ואמרתי בשקט "אנחנו עוברים דירה בסוף החופש."

הוא לא אמר כלום. ידעתי שהוא מסתכל עלי, גם אם לא ראיתי את זה. אחרי כמה רגעים ארוכים הוא הדליק את הרמקול הירוק הזוהר שלו ("ככה אני לא אאבד אותו", הוא התעקש כשקנה אותו), והשמיע איזשהו שיר רוק ישן שלא הכרתי. הרגשה מוזרה של סוף הייתה תלויה באוויר, כבדה כמו האוויר המחניק, והיא נתנה לי את האומץ לחבק אותו. הוא בכה קצת, אני חושב, ותפס את החולצה שלי ממש חזק, כאילו אני הולך לעזוב באותו הרגע.

"אני אכתוב לך," הוא הבטיח אחרי שתיקה ארוכה. העברית שלו השתפרה. אולי בעוד כמה שנים, גם אם הוא ישכח את הפעם שלימדתי אותו על הכוכבים או את כל הפעמים שהוא הסתכל עלי כאילו יש בזה משמעות, אולי הוא יזכור את הילד הגבוה שלימד אותו לבטא את הח' שלו נכון. ואולי עד הקיץ הבא הוא כבר ימצא מישהו אחר שלא יפחד בכלל והוא לא יחשוב עלי.

"אני יודע."

"אני אתקשר. כמה שאני רק אוכל."

"אני יודע."

"אתה תהיה בסדר."

"אני יודע."

"אני אתגעגע אליך."

שתיקה.

"גם אני."

לא היה לו הרבה מה להגיד אחרי זה. נשארנו על הגג, רק שנינו, עד שהשמש שקעה. ידעתי שאני עוד אראה אותו מחר, ואחרי זה, וכל יום עד סוף הקיץ. אבל זה לא יהיה כמו פעם, כי שנינו ידענו שזה הקיץ האחרון. זה היה סוף מאוד מוחשי למשהו שהרגיש שעוד לא התחיל. בסוף הוא היה צריך ללכת, כי הוא הבטיח לאמא שלו שהוא יעבור במכולת, ואני נשארתי על הגג, לבד, וראיתי אותו הולך וקטן עד שכבר לא היה ניתן לזהות אותו. ואז הוא נעלם, והשמים היו מאוד אפורים, והבנתי שככה זה יהיה מעכשיו.

ליצירות נוספות
תחרות הכתיבה לנוער של הספרייה הלאומית תשפ"ג
מקום ראשון
איור: רחלי שלו
קיץ אחרון
אלכס אנגרט
,
כיתה י', בית הספר הניסויי
,
ירושלים

"אתה הולך להגיד לי מה-" הוא החווה בידיו, מחפש אחרי המילה- "לא טוב?"

"מה לא בסדר," תיקנתי. הרגל.

הוא לא אמר כלום, רק הביט בי. היה לי חם נורא.

"לא," אמרתי לבסוף. לא רציתי להגיד לו, כי זה יהפוך את המעבר לאמיתי, ואת האפשרות שתמיד ריחפה באוויר בינינו ללא.

הוא שתק. ואז הוא התיישב לידי על שפת הגג, וזרקנו אבנים והסתכלנו עליהן נופלות.

נפגשנו על אותו הגג לפני כמה שנים. היה לילה באמצע הקיץ, ואני ישבתי על הגג עם שמיכה עבה וניסיתי לספור כוכבים נופלים. הוא בדיוק עבר לארץ ולא הצליח לישון ("ג'ט לאג", הוא אמר במבטא הכבד שלו). אני זוכר שהוא התיישב לידי - לבוש בפיג'מת ספיידרמן, שיער כהה מזדקר לכל העברים - ובתערובת משונה של עברית ואנגלית ובלי לבטא אף ח' אחת התחיל לדבר איתי. הוא סיפר לי על עצמו ועל אמא שלו ועל החיים הקודמים שלו באיידהו, ואני סיפרתי לו על מערכות כוכבים ומטר הפרסאידים וכל דבר שנראה לי קשור. הוא הביע משאלה עם כל כוכב נופל שהוא ראה ודיברנו עד שהוא נרדם.

בסוף נגמרו האבנים, וידעתי שאין לי ברירה אלא לדבר. נעצתי מבט ברצפת הבטון האפורה, כי ידעתי שאחרת אני אבכה, ואמרתי בשקט "אנחנו עוברים דירה בסוף החופש."

הוא לא אמר כלום. ידעתי שהוא מסתכל עלי, גם אם לא ראיתי את זה. אחרי כמה רגעים ארוכים הוא הדליק את הרמקול הירוק הזוהר שלו ("ככה אני לא אאבד אותו", הוא התעקש כשקנה אותו), והשמיע איזשהו שיר רוק ישן שלא הכרתי. הרגשה מוזרה של סוף הייתה תלויה באוויר, כבדה כמו האוויר המחניק, והיא נתנה לי את האומץ לחבק אותו. הוא בכה קצת, אני חושב, ותפס את החולצה שלי ממש חזק, כאילו אני הולך לעזוב באותו הרגע.

"אני אכתוב לך," הוא הבטיח אחרי שתיקה ארוכה. העברית שלו השתפרה. אולי בעוד כמה שנים, גם אם הוא ישכח את הפעם שלימדתי אותו על הכוכבים או את כל הפעמים שהוא הסתכל עלי כאילו יש בזה משמעות, אולי הוא יזכור את הילד הגבוה שלימד אותו לבטא את הח' שלו נכון. ואולי עד הקיץ הבא הוא כבר ימצא מישהו אחר שלא יפחד בכלל והוא לא יחשוב עלי.

"אני יודע."

"אני אתקשר. כמה שאני רק אוכל."

"אני יודע."

"אתה תהיה בסדר."

"אני יודע."

"אני אתגעגע אליך."

שתיקה.

"גם אני."

לא היה לו הרבה מה להגיד אחרי זה. נשארנו על הגג, רק שנינו, עד שהשמש שקעה. ידעתי שאני עוד אראה אותו מחר, ואחרי זה, וכל יום עד סוף הקיץ. אבל זה לא יהיה כמו פעם, כי שנינו ידענו שזה הקיץ האחרון. זה היה סוף מאוד מוחשי למשהו שהרגיש שעוד לא התחיל. בסוף הוא היה צריך ללכת, כי הוא הבטיח לאמא שלו שהוא יעבור במכולת, ואני נשארתי על הגג, לבד, וראיתי אותו הולך וקטן עד שכבר לא היה ניתן לזהות אותו. ואז הוא נעלם, והשמים היו מאוד אפורים, והבנתי שככה זה יהיה מעכשיו.


נימוקי השופטים

סיפורו של אלכס אנגרט הוא מופת לכתיבה אמיצה ועדינה, חפה מזיופים. לפנינו סצינת פרידה בין חברים שהגורל, בדמות מעבר דירה, מפריד ביניהם - מילים גדולות, אך המחבר לא נופל בפח המלודרמטי. במיומנות ובאיפוק הוא פורש את הסצינה, עובר מדיאלוג לתיאור, וממנו למונולוג פנימי , ולזרם תודעה ובו מחשבות וקרעי זיכרון. הקוראת יכולה ממש למשש את המבוכה ואת המתח - המגולמים באבנים המושלכות, בשתיקות, במילים המעטות המכסות על מילים אחרות.

יצירות נוספות

יצירות נוספות