סמדר הגיעה למסקנה שמחר לעולם לא יגיע.
היא ישבה עם חברה הטוב ביותר מיסטר שטרומקלתנכלתנמעחצ בצד הפחות מוצלח של היקום ולגמה תה מכוס שלא הפסיקה להעיר הערות על תלבושתה.
היא עברה על האירועים האחרונים בראשה:
טוב, אז איך בעצם הכל התחיל?
לפני שבוע בדיוק היא עדיין גרה בקצה המוצלח יותר של היקום ולגמה תה מכוס שסתמה את הפה, לשם שינוי, עם חברה הטוב ביותר מיסטר טום. הם דנו על כל האפשרויות הגלומות בפניהם עם סיום העסקה הגדולה עם הזוג ונדן, זוג מיליונרים שרצה להשקיע בעסק הכוסות המדברות שלהם.
"זה אכן סטארטאפ מדהים וחדשני" אמר מר ונדן והבטיח לחתום על החוזה לאחר שבוע של דיונים עם עורכי הדין שלו.
אבל סמדר, שהייתה בן אדם שלא בדיוק עומד בזמנים, דחתה ודחתה את מועד הגשת החוזה שהתעכב יותר ויותר, ולפני שהזוג ונדן הספיקו לחתום על העסקה, חייזר אחד, החליט שהיא מפירה את החוקים התת גלקטיים וחטף אותה.
מתברר שבסעיף 124676443 בספר החוקים התת גלקטי כתוב כדלהלן: 'אם בת אנוש עם שם שמתחיל בסמ''ך תדחה הגשת חוזה ספציפי להחריד בנושא כוסות מדברות היא תיאלץ לבלות את שארית חייה בצד הפחות מוצלח של היקום - אזקאקאקאקאבאן עם שמירה הדוקה של חייזר בשם שטרומקלתנכלתנמעחצ. החייזר חייב להיקרא כך ולא בשום שם אחר כדי לגרום כמה שיותר ייסורים לאסירה כשתנסה להגות אותו בצורה מושלמת. בנוסף, בת האנוש חייבת להביא אב טיפוס של אחת הכוסות המדברות, ורצוי אחד לא מנומס במיוחד'.
אהא. חשבה לעצמה סמדר. אז ככה זה קרה.
וזה מוביל אותנו ללב העניין. (או לפחות לאחד מלבבות העניין. הרי ידוע שלעניינים יש שלושה לבבות). 

מחר לעולם לא יגיע.
הרי אם אתה דוחה משהו למחר, המשיכה סמדר להרהר בעוז, הרי שאתה מחכה ליום שאחרי היום. אבל גם לו יש מחר.
ולכן, סמדר גמרה את המחשבה בהחלטיות, חייבים לעשות הכול היום.
מחשבה זו הובילה את סמדר להרפתקה פרועה ברחבי הגלקסיה שכללה כמה נשיקות, כמה פרות מעופפות, והמון, המון בקבוקים שחורים שעסקו ביצירת אבני לגו.
אני אספר לכם את הסיפור הזה מחר.

"ישנה אמנות, או נכון יותר מיומנות, של לעוף. הסוד טמון ביכולת ללמוד להשליך את עצמך אל הקרקע ולהחטיא." (דאגלס אדמס, מתוך החיים, היקום וכל השאר) בכתיבה חיננית מתובלת בנונסנס בוחנת סמדר את יחסי המחר והאתמול. כשהיא נשענת על מסורות מד"ב ופנטזיה מוכרות ואהובות היא נותנת לקוראיה טעימה לגבי הסכנה שבדחיית הדברים אל המחר, על הטובענות הנכלולית של ההווה שמשתהים בו יותר מדי ללא תזוזה, ועל יכולתו של הפרט לקחת את חייו בידיו בלי שייקח את עצמו ברצינות רבה מדי. חייבים לעשות הכל היום, כותבת לנו סמדר, אבל את הסיפור על הבקבוקים השחורים שעוסקים ביצירת אבני לגו היא תספר לנו מחר.