תפקידי הוא לסרק את הזמן.

כמובן, מישהו חייב לשמור על חוטי הזמן מסורקים, אחרת הם נקשרים. עבר, הווה ועתיד הופכים לסבך של מקרים, והחיים הלינאריים הופכים ללולאות וקשרים.

תפקידי הוא לסרק את הזמן, ואני משתדל לבצע את העבודה שלי במסירות. עם מסרק שיניים, אני מתיר את הקשרים ומפריד את החוטים. הם מתפזרים וגולשים בין האצבעות שלי, נוצצים למרות התאורה העמומה של השמיים שעוטפים אותי.

אם אני מסתכל מקרוב, הם נעים כמו זרם מים, והסיבים שלהם אוצרים סיפורים. סיפורים של בני אדם.

אף פעם לא הבנתי את בני האדם. הזמן אצלם גורר רגליים או רץ.

אצלי הוא לא נע.

מעולם לא הבנתי מהי הציפייה למחר. מחר הוא רק עוד שקיעה ועוד זריחה.

אני מוקף בשמיים עמומים ונצחיים, ללא שינוי.

לי אין 'זמן'.

כל מה שאני מכיר הוא הידיים שלי, המסרק והחוטים. לפעמים עיניי רוצות להיעצם מרוב מונוטוניות.

השעמום לא מחמיא לאף אחד, אז אני בוחן חוט, חושף בעדינות את סיבי החיים שמרכיבים אותו, וצופה.

התחלתי לעקוב אחרי חייה של ילדה.

טליה, בת השש.

הימים שלה היו פשוטים, אך כבר לא כך.

עכשיו היא כבר ילדה גדולה, שיערה הארוך שזור בשתי צמות.

כל בוקר אמה קולעת את צמותיה, ואז היא הולכת לבית הספר, אומרת לאמא להתראות, ומצטרפת אל חבריה בכיתה א'.

כל יום בצהריים, כשהיא ואמא חוזרות הביתה, טליה פותחת את הדלת בציפייה וקוראת בקול הכי גדול שהיא יכולה, "אבא!".

אין קול ואין עונה, אבל היא שומעת את אמא שואפת אוויר בחדות לידה, כמו בכל פעם שהיא קוראת לו.

אני מסיט את עיני מהילדה שלפניי, ושם לב שמסרק השיניים בידי ננעץ בדיוק במרכז קשר. אני מושך את המסרק אך לא מצליח להתיר אותו.

היא סורקת את החדרים, רצה בין חדר לחדר,  והפנים שלה נופלות, אבל היא לא בוכה.

"אם אני עצובה, אמא תהיה עצובה, ואמא גם ככה כבר עצובה מספיק".

אז היא חוזרת אל אמא ונותנת לה חיבוק חזק, הכי חזק ששתי ידיים קטנות יכולות לתת.

כל ערב אמא מסרקת את שיערה הארוך של טליה,השיער שאמא כל כך אוהבת. היא פורמת קשרים, מחליקה את האצבעות שלה בין השערות ומלטפת את פניה.

כל לילה טליה חוזרת על אותה שאלה.

"אמא, מתי אבא חוזר?"

אני מבין שדעתי שוב הוסחה מחוטי הזמן כשקול פצפוץ תופס את תשומת ליבי.

מסרק השיניים איבד אחת משיניו.

אמא נאנחת.

אמא נאנחת הרבה לאחרונה. זאת אנחה של בדידות, בדידות שאני מבין היטב.

לפעמים אני מנסה לחקות אותה, באנחות שלי עדיין לא הצלחתי להביע את הכאב שרקום לתוך קולה.

היא מגיבה עם חיוך מתוח, אבל הוא לא משתקף בעיניים שלה.

"אולי מחר, טליה" .

אפילו אני, עם הקיום הלא-משתנה שלי, מאסתי באותה תשובה קבועה.

אמא מלווה אותה לחדר, מכסה בשמיכה, מנשקת את מצחה ומכבה את האור בברכת לילה טוב.

טליה נצמדת אל מנורת הלילה, ורוחות נובמבר פורצות דרך חלון חדרה וגורמות לפנים שלה לעקצץ באי נעימות. היא מהדקת את השמיכה העבה מעל הראש.

אני שומע אותה ממלמלת לעצמה עד שהיא נרדמת.

"מחר הוא בא. מחר אבא חוזר. מחר..."

תפקידי הוא לסרק את הזמן, ועכשיו אני גם מחכה לאבא.

עכשיו, גם אני מחכה למחר.

‍

בהרבה יצירות ספרותיות המספר נמצא מחוץ לזמן. הוא לא חלק מהעלילה, אלא מביט בה מלמעלה. ההתרחשויות אינן קו אחד רציף, אלא יכולות להיות מתוארות במקביל, מסתבכות ומותרות זו מזו. מה שמיוחד ביצירה של אופיר אברם הוא שהמספר מודע לקיומו מחוץ לזמן, לכוח שיש לו להכניס פשר במאורעות על ידי הסירוק – פרימת הקשרים והמבט על כל ההתרחשויות במקביל. והנה גם הוא מתפתה להיכנס אל תוך קו עלילה אחד. לחוות אותו עד תומו. לא לראות במקביל את קווי העלילה האחרים שאולי יפתרו את התעלומה, אלא ללוות ילדה אחת ואם אחת בבדידותן ובכמיהתן. 

הסופר בוחר לא לדעת את הסוף, ואפילו להגיד שהסוף לא משנה. מה שחשוב זו החוויה האנושית בהווה, והתקווה לעתיד, גם אם היא עלולה להתגלות כתקוות שווא.