הרי היה הוא שלו ולא שלי,

הרי גר בו, רק הוא לבדו תמיד.

האם בו הבחנתי? כלל וכלל לא.

כי ישב לבדו ונח לו על מחק המיטה בתוך קלמר.

רק כשרציתי לשאול עיפרון, מיד הבחנתי בילדון,

כה קטן ומשונה, מתכסה בחידודי המחדד.

חקרתי בשקט מביטה בתדהמה,

רואה איך יום עובר וירים הוא את הכביסה

בגדי ניירות וחידודים, כאלו קטנים שאי אפשר בהם להבחין.

איך הכין ארוחה קטנטנה, עוד שתי צלחות,

לא הבנתי למה? כי היה הוא לבדו

כשהבחנתי בכך שהיה הוא לבד,

הושטתי אצבע אחת

לילדון הקטן שמתגורר לי בקלמר.

עברו הימים עברו שבועות

היכן אותו הילד שקטן מהשורות?

אולי עבר דירה? לקלמר של הילדה השניה?

אולי החליט שנמאס?  אולי מתגורר בנעל או אוהל קירקס?

ימים שוב, היכן אותו ילדון?

אך הנה בפינה משתעל הקטון

הסביר בשפתו שחלה בגדלת

שכעת מיטתו קטנה לו ואינו  עובר בדלת

מיד החלטתי לעזור

"האם יש תרופה?" שאלתי כך בקול

המורה כעסה, השיעור נפסק

אך הם אינם מבינים שחברי הקטן כאן חלש.

הקטן כך אמר בתנועות ידים

שאם אמצא טוש ריחני אחד או שניים

יוכל להתרפא מהמחלה הקשה

ולחזור לגור שוב אצלי בקלמר.

חיפשתי שעות, עוברת ושואלת בין ילדות

האם יש לך טוש עם ריח נהדר? אולי לך או לך?

עברתי והמשכתי, לא אפסיק לרגע,

כי גדל חברי הקטן

בכל שניה גדל המתח

הסתובבתי בכיתות, יוצאת לחצר

והנה ילד קטן בא ועזר.

הגיש לי טוש צובע בריח ענבים

נתתי לחברי ללא היסוסים

וכך ריחרח הצבע, אפו מתמלא בסגול

קטן תוך שניה, הפסיק הוא לגדול

בשמחה ובאושר לחצתי ידו עם אצבע.

חזר הוא לקלמר ואפילו לא ישב לרגע,

מיד ערך השולחן, מכין ארוחה,

בשתי צלחות הגיש שעועית. בזמן שאני אכין שיעורים.

‍