הֶלֶם.

רֶגַע שֶׁל דְּמָמָה.

הַנֶּפֶשׁ שֶׁלִּי שׁוֹאֶלֶת: "מָה?"

הָרֹאשׁ הֵחֵל לְהִסְתַּבֵּךְ.

גִּלִּיתִי אֵיזוֹ פִּסַּת מֵידָע -

אוּלַי דֵּעָה, אוּלַי עֻבְדָּה -

שֶׁגָּרְמָה לְעוֹלָמִי

הַפְּנִימִי

לְהִתְהַפֵּךְ.

מִין דָּבָר שֶׁמְּעַרְעֵר

עִקָּרוֹן

בּוֹ נֶאֱחַזְתִּי,

וְכַנִּרְאֶה מִסְתַּבֵּר -

הָיִיתִי שְׁרוּיָה בְּעִוָּרוֹן,

כִּי קֹדֶם לֹא הֵעַזְתִּי

לְנַסּוֹת לְוַדֵּא, לְבָרֵר, לְפַקְפֵּק

בְּמָה שֶׁהִנַּחְתִּי יָשָׁר שֶׁנָּכוֹן.

הָיִיתִי כָּל כָּךְ מְלֵאַת בִּטָּחוֹן,

וְעַכְשָׁו בְּבַת אַחַת,

עָלַי נַחַת

סָפֵק.

מִי יָדַע כַּמָּה כּוֹאֵב הַמַּעֲבָר

בֵּין אֱמוּנָה שֶׁמְּשֻׁכְנַעַת

שֶׁהִיא תָּמִיד יוֹדַעַת,

לַהֲבָנָה שֶׁאֵינֶנִּי מְבִינָה כָּל דָּבָר;

הַהִתָּלְשׁוּת מִקָּצֶה אֶחָד שֶׁל הַתְּפִיסָה

אַךְ לֹא אֶל הַקָּצֶה הַשֵּׁנִי -

אֶלָּא אֶל בִּלְבּוּל, וְעִרְפּוּל, וּתְבוּסָה

שֶׁשּׁוֹאֶלֶת בְּרַעַד: בְּעַד מָה אֲנִי?

וּכְבָר אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא אֲפַקְפֵּק.

אֲבָל אֵיךְ בִּכְלָל בּוֹדְקִים

מִי שׁוֹגִים וּמִי צוֹדְקִים?

אוּכַל לִרְתֹּם אֶת הַחֲשָׁשׁ

כְּדֵי בֶּאֱמֶת מַמָּשׁ

לְהִתְעַמֵּק?

וְלֹא לְהִשְׁתַּתֵּק,

וְלֹא לְהִתְחַמֵּק?

מִי יָדַע כַּמָּה כּוֹאֵב הַמַּעֲבָר,

חֲצִיַּת הַמִּתְרָס

בֵּין בָּטוּחַ לִמְהֻסָּס

בְּנִסָּיוֹן לְהִצָּמֵד לָאֱמֶת וּלְיָשָׁר.

וְהַאִם בֶּעָתִיד אֶחֱזֹר לְהַאֲמִין

וְאֶהְיֶה מְסֻגֶּלֶת

לִבְנוֹת גֶּשֶׁר לַעֲבֹר מֵעַל הַתְּהוֹם

שֶׁל חֹסֶר הַוַּדָּאוּת?

וְהַאִם, בֶּעָתִיד, אוּכַל לְהָבִין

שֶׁאֲנִי בֶּאֱמֶת מִשְׁתַּדֶּלֶת,

וְשֶׁמֻּתָּר לִי לִסְמֹךְ, וּלְהָכִיל בְּחֹם

אֶת הַסִּכּוּי לְטָעוּת?

בשירה 'עמדה' בוחנת מעיין בר-הלמר את מכאובי המעבר מוודאות לספק, מעבר שמלמד על התבגרות הנפש והמחשבה ועל היכולת להכיל מורכבויות. במיוחד התרשמנו משורות הפתיחה של השיר המלמדות על יכולות פואטיות ועל אוזן מוזיקלית.