מר שלומי שבתאי

 | 
תמר דרעי

שלומי שבתאי אהב לדחות דברים, ככה הוא היה. למרות שהוא הגיע כבר לגיל בו הדברים שאפשר לדחות היו פחות חשובים, כמו רשימת הקניות הקצרה, או התשחץ השבועי שנהג לפתור מדי יום, כל פעם שדחה משהו הוא נמלא בהתרגשות קלה, באדרנלין השוצף וגועש בתוכו, מין נוזל זהבהב מבעבע בעורקיו.
״מחר,״ המילה מילאה אותה בהתרגשות. כשדיבר עם ביתו שרית אשר רצתה לבקר - ״מחר,״ הרי לשלומי יש מיגרנות נוראיות בזמן הזה של השנה.
וכששיערו התארך עד מעבר לאוזניו, פיסות כמעט לבנות מדגדגות את עורפו המוכתם בנזקי השמש - ״מחר,״ הרי ליאור הספר יכול לחכות עוד קצת כדי לחזות בפניו הזקנות של מר שלומי שבתאי.
או כשהגבינה הלבנה האהובה עליו, הזו עם חתיכות הזיתים הירוקים שנהג למרוח על פרוסות צנים מלא, נגמרה – ״מחר״, הגבינה עוד תחכה, ורצפת הסופרמרקט המלוכלכת עוד תרגיש מאוחר יותר בצעדיו הכבדים של מר שבתאי ומקל ההליכה שלו, אשר היה עשוי מעץ דובדבן ישן.
שלומי התחיל לדחות כבר מגיל צעיר, הרי הוא לא היה יכול לעצור בעצמו. הרגש השתלט עליו, מילא את גופו, איים לעלות מעלה אל גרונו ולצאת מפיו אל העולם .
לכן שיעורי הבית לא נעשו עד שעות הלילה המאוחרות, מציאת העבודה נדחתה, ואפילו הצעת הנישואים לאשתו האהובה, ליאורה, נדחתה עוד ועוד, כמעט 12 שנה בלי טבעת יהלום.
כששלומי חושב על כך, הוא מחייך לעצמו בנוסטלגיה. ליאורה כבר נעלמה מזמן, נעלמה בזיכרון, והדברים היחידים שהוא זוכר הם שיער ארוך לבן כשלג, וקמטים עמוקים, בדיוק ליד העיניים.
שלומי עדיין כאן, כמובן. הוא עדיין קם כל בוקר ומסתכל על המראה, עדיין מגלח את זיפיו הלבנים בידיים רועדות (למרות שליאורה והוא הסכימו שלא יחיו אחד בלי השני, למרות שהסכימו שייקברו באותו מקום, שני מטר רבוע, וחלקת כלניות תנוח מעל הגופות של שניהם).
למעשה, שלומי דוחה את המוות כבר זמן רב. ביתו האהובה היא כבר בת שישים, נכדיו התחתנו והולידו ילדים בעצמם.
אבל המוות מחכה, ולפעמים זה נדמה שהוא, כמו שלומי, אוהב לדחות. ״מחר״, ככה כל יום, כבר עשר שנים.
שלומי לא בדיוק צעיר (עד כמה שהוא אוהב לצחוק בטון רציני למחצה שהוא בן 17 בלבד) - הוא חי כבר תשעים ושבע שנים, תקופת זמן בהחלט לא מבוטלת. השיעולים מתמשכים, והקמטים מתעמקים, השיער נושר ומתחת לעור חיוור, דק כמו דף, מתגלים עורקים סגולים כחולים.
שלומי היה אמור למות מזמן, אבל שלומי אוהב לדחות, זה מי שהוא. אז כל יום מחדש, הוא קם, נועל את נעליו ומצחצח את שיניו, מסתכל בקפדנות על המראה ואומר- ״מחר״.

נימוקי השופטים

היצירות שעלו לגמר

חטיבת הביניים
תיכון
מתוצרי תחרות הכתיבה לנוער של הספרייה הלאומית
איור: רחלי שלו
מר שלומי שבתאי
כיתה ט', התיכון ליד האוניברסיטה
|
ירושלים
|
תמר דרעי

שלומי שבתאי אהב לדחות דברים, ככה הוא היה. למרות שהוא הגיע כבר לגיל בו הדברים שאפשר לדחות היו פחות חשובים, כמו רשימת הקניות הקצרה, או התשחץ השבועי שנהג לפתור מדי יום, כל פעם שדחה משהו הוא נמלא בהתרגשות קלה, באדרנלין השוצף וגועש בתוכו, מין נוזל זהבהב מבעבע בעורקיו.
״מחר,״ המילה מילאה אותה בהתרגשות. כשדיבר עם ביתו שרית אשר רצתה לבקר - ״מחר,״ הרי לשלומי יש מיגרנות נוראיות בזמן הזה של השנה.
וכששיערו התארך עד מעבר לאוזניו, פיסות כמעט לבנות מדגדגות את עורפו המוכתם בנזקי השמש - ״מחר,״ הרי ליאור הספר יכול לחכות עוד קצת כדי לחזות בפניו הזקנות של מר שלומי שבתאי.
או כשהגבינה הלבנה האהובה עליו, הזו עם חתיכות הזיתים הירוקים שנהג למרוח על פרוסות צנים מלא, נגמרה – ״מחר״, הגבינה עוד תחכה, ורצפת הסופרמרקט המלוכלכת עוד תרגיש מאוחר יותר בצעדיו הכבדים של מר שבתאי ומקל ההליכה שלו, אשר היה עשוי מעץ דובדבן ישן.
שלומי התחיל לדחות כבר מגיל צעיר, הרי הוא לא היה יכול לעצור בעצמו. הרגש השתלט עליו, מילא את גופו, איים לעלות מעלה אל גרונו ולצאת מפיו אל העולם .
לכן שיעורי הבית לא נעשו עד שעות הלילה המאוחרות, מציאת העבודה נדחתה, ואפילו הצעת הנישואים לאשתו האהובה, ליאורה, נדחתה עוד ועוד, כמעט 12 שנה בלי טבעת יהלום.
כששלומי חושב על כך, הוא מחייך לעצמו בנוסטלגיה. ליאורה כבר נעלמה מזמן, נעלמה בזיכרון, והדברים היחידים שהוא זוכר הם שיער ארוך לבן כשלג, וקמטים עמוקים, בדיוק ליד העיניים.
שלומי עדיין כאן, כמובן. הוא עדיין קם כל בוקר ומסתכל על המראה, עדיין מגלח את זיפיו הלבנים בידיים רועדות (למרות שליאורה והוא הסכימו שלא יחיו אחד בלי השני, למרות שהסכימו שייקברו באותו מקום, שני מטר רבוע, וחלקת כלניות תנוח מעל הגופות של שניהם).
למעשה, שלומי דוחה את המוות כבר זמן רב. ביתו האהובה היא כבר בת שישים, נכדיו התחתנו והולידו ילדים בעצמם.
אבל המוות מחכה, ולפעמים זה נדמה שהוא, כמו שלומי, אוהב לדחות. ״מחר״, ככה כל יום, כבר עשר שנים.
שלומי לא בדיוק צעיר (עד כמה שהוא אוהב לצחוק בטון רציני למחצה שהוא בן 17 בלבד) - הוא חי כבר תשעים ושבע שנים, תקופת זמן בהחלט לא מבוטלת. השיעולים מתמשכים, והקמטים מתעמקים, השיער נושר ומתחת לעור חיוור, דק כמו דף, מתגלים עורקים סגולים כחולים.
שלומי היה אמור למות מזמן, אבל שלומי אוהב לדחות, זה מי שהוא. אז כל יום מחדש, הוא קם, נועל את נעליו ומצחצח את שיניו, מסתכל בקפדנות על המראה ואומר- ״מחר״.

ליצירות נוספות
תחרות הכתיבה לנוער של הספרייה הלאומית תשפ"ג
איור: רחלי שלו
מר שלומי שבתאי
תמר דרעי
,
כיתה ט', התיכון ליד האוניברסיטה
,
ירושלים

שלומי שבתאי אהב לדחות דברים, ככה הוא היה. למרות שהוא הגיע כבר לגיל בו הדברים שאפשר לדחות היו פחות חשובים, כמו רשימת הקניות הקצרה, או התשחץ השבועי שנהג לפתור מדי יום, כל פעם שדחה משהו הוא נמלא בהתרגשות קלה, באדרנלין השוצף וגועש בתוכו, מין נוזל זהבהב מבעבע בעורקיו.
״מחר,״ המילה מילאה אותה בהתרגשות. כשדיבר עם ביתו שרית אשר רצתה לבקר - ״מחר,״ הרי לשלומי יש מיגרנות נוראיות בזמן הזה של השנה.
וכששיערו התארך עד מעבר לאוזניו, פיסות כמעט לבנות מדגדגות את עורפו המוכתם בנזקי השמש - ״מחר,״ הרי ליאור הספר יכול לחכות עוד קצת כדי לחזות בפניו הזקנות של מר שלומי שבתאי.
או כשהגבינה הלבנה האהובה עליו, הזו עם חתיכות הזיתים הירוקים שנהג למרוח על פרוסות צנים מלא, נגמרה – ״מחר״, הגבינה עוד תחכה, ורצפת הסופרמרקט המלוכלכת עוד תרגיש מאוחר יותר בצעדיו הכבדים של מר שבתאי ומקל ההליכה שלו, אשר היה עשוי מעץ דובדבן ישן.
שלומי התחיל לדחות כבר מגיל צעיר, הרי הוא לא היה יכול לעצור בעצמו. הרגש השתלט עליו, מילא את גופו, איים לעלות מעלה אל גרונו ולצאת מפיו אל העולם .
לכן שיעורי הבית לא נעשו עד שעות הלילה המאוחרות, מציאת העבודה נדחתה, ואפילו הצעת הנישואים לאשתו האהובה, ליאורה, נדחתה עוד ועוד, כמעט 12 שנה בלי טבעת יהלום.
כששלומי חושב על כך, הוא מחייך לעצמו בנוסטלגיה. ליאורה כבר נעלמה מזמן, נעלמה בזיכרון, והדברים היחידים שהוא זוכר הם שיער ארוך לבן כשלג, וקמטים עמוקים, בדיוק ליד העיניים.
שלומי עדיין כאן, כמובן. הוא עדיין קם כל בוקר ומסתכל על המראה, עדיין מגלח את זיפיו הלבנים בידיים רועדות (למרות שליאורה והוא הסכימו שלא יחיו אחד בלי השני, למרות שהסכימו שייקברו באותו מקום, שני מטר רבוע, וחלקת כלניות תנוח מעל הגופות של שניהם).
למעשה, שלומי דוחה את המוות כבר זמן רב. ביתו האהובה היא כבר בת שישים, נכדיו התחתנו והולידו ילדים בעצמם.
אבל המוות מחכה, ולפעמים זה נדמה שהוא, כמו שלומי, אוהב לדחות. ״מחר״, ככה כל יום, כבר עשר שנים.
שלומי לא בדיוק צעיר (עד כמה שהוא אוהב לצחוק בטון רציני למחצה שהוא בן 17 בלבד) - הוא חי כבר תשעים ושבע שנים, תקופת זמן בהחלט לא מבוטלת. השיעולים מתמשכים, והקמטים מתעמקים, השיער נושר ומתחת לעור חיוור, דק כמו דף, מתגלים עורקים סגולים כחולים.
שלומי היה אמור למות מזמן, אבל שלומי אוהב לדחות, זה מי שהוא. אז כל יום מחדש, הוא קם, נועל את נעליו ומצחצח את שיניו, מסתכל בקפדנות על המראה ואומר- ״מחר״.


נימוקי השופטים

יצירות נוספות

יצירות נוספות