מר שלומי שבתאי
שלומי שבתאי אהב לדחות דברים, ככה הוא היה. למרות שהוא הגיע כבר לגיל בו הדברים שאפשר לדחות היו פחות חשובים, כמו רשימת הקניות הקצרה, או התשחץ השבועי שנהג לפתור. בכל פעם שדחה משהו הוא התמלא בהתרגשות קלה, באדרנלין ששצף וגעש בתוכו, מין נוזל זהבהב מבעבע בעורקיו.
״מחר,״ המילה מילאה אותו בהתרגשות. כשדיבר עם בתו שרית שרצתה לבקר - ״מחר,״ הרי לשלומי יש מיגרנות נוראיות בזמן הזה של השנה.
וכששיערו התארך עד מעבר לאוזניו, פיסות כמעט לבנות מדגדגות את עורפו המוכתם בנזקי השמש, הוא חשב לעצמו- ״מחר,״ הרי ליאור הספר יכול לחכות עוד קצת כדי לחזות בפניו הזקנות של מר שלומי שבתאי.
או כשהגבינה הלבנה האהובה עליו, זאת עם חתיכות הזיתים הירוקים שנהג למרוח על פרוסות צנים מלא, נגמרה- ״מחר,״ הגבינה עוד תחכה, ורצפת הסופרמרקט המלוכלכת תרגיש מאוחר יותר בצעדיו הכבדים של מר שבתאי ומקל ההליכה שלו, שהיה עשוי מעץ דובדבן ישן.
הדחיינות הופיעה אצלו כבר מגיל צעיר, הוא לא היה יכול לעצור בעצמו. הרגש השתלט עליו, מילא את גופו, איים לעלות מעלה אל גרונו ולצאת מפיו אל העולם.
ואז, שיעורי הבית לא נעשו עד שעות הלילה המאוחרות, מציאת העבודה נדחתה, ואפילו הצעת הנישואים לאשתו האהובה, ליאורה, נדחתה עוד ועוד, כמעט 12 שנה בלי טבעת יהלום.
כששלומי חושב על כך, הוא מחייך לעצמו בנוסטלגיה. ליאורה כבר נעלמה מזמן, נעלמה מהזיכרון, והדברים היחידים שהוא זוכר הם שיער ארוך לבן כשלג, וקמטים עמוקים, בדיוק ליד העיניים.
שלומי עדיין כאן,- כמובן. הוא עדיין קם כל בוקר ומסתכל על המראה, עדיין מגלח את זיפיו הלבנים בידיים רועדות (למרות שליאורה והוא הסכימו שלא יחיו אחד בלי השני, למרות שהסכימו שייקברו באותו מקום, שני מטר רבוע, וחלקת כלניות תנוח מעל הקברים שלשניהם).
שלומי דוחה את המוות כבר זמן רב. בתו האהובה כבר בת שישים, נכדיו התחתנו והולידו ילדים בעצמם.
אבל המוות מחכה, ולפעמים זה נדמה שהוא, כמו שלומי, אוהב לדחות. ״מחר,״ ככה כל יום, כבר עשר שנים.
שלומי לא בדיוק צעיר ( למרות שהוא אוהב לצחוק בטון רציני למחצה שהוא בן 17 בלבד) - הוא חי כבר תשעים ושבע שנים, תקופת זמן בהחלט לא מבוטלת. השיעולים מתמשכים, והקמטים מתעמקים, השיער נושר ומתחת לעור חיוור, דק כמו דף, מתגלים עורקים סגולים כחולים.
שלומי היה אמור למות מזמן, אבל שלומי אוהב לדחות, ככה הוא. אז כל יום מחדש, הוא קם, נועל את נעליו ומצחצח את שיניו, מסתכל בקפדנות על המראה ואומר- ״מחר.״
זהו כישרון נדיר לכתוב טקסט קצר על גבר דחיין בן 97 ולהפוך אותו לסיפור מלא שעשוע והומור.
בשפה נגישה, נקיה ממליצות אך רוויית רגש משרטטת תמר דרעי דמות חד פעמית של גבר מבוגר ודרך תכונתו העיקרית – הדחיינות - מאפשרת לנו הצצה מהירה על חייו בהווה ובעבר.
מר שלומי שבתאי אינו אדם מעורר רחמים, כלל וכלל לא. אחת העובדות הראשונות שאנחנו מתוודעים אליהן לגביו הוא האדרנלין, "מין נוזל זהבהב מבעבע בעורקיו".
ומה מזרים את אותו נוזל חיים בעורקיו? הדחיינות, אחת התכונות הפחות מוערכות בעולם האמיתי.
אנחנו זקוקים לספרות (ולסופרות) כדי לאפשר לנו להביט על חיינו ועל העולם בזווית שונה.
ואכן, הסיפור מציג את מר שלומי שבתאי כמי שהפך את הדחיינות לריגוש, לסוג של חוכמה. העובדה שהוא דוחה הכל למחר, הפכה את המחרים שלו לרבים יותר.
בנימת כתיבה משועשעת אך לעולם לא מתנשאת, מציעה הכותבת זווית ראיה חדשה, מרעננת, מפתיעה ומצחיקה על מה שאנושי בנו, על המחר ועל החיים באופן כללי. באופן חומל ובוגר היא מזכירה לכולנו שמה שמחכה לכולנו "מחר" הוא המוות, ולכן אולי כדאי לדחות את המחר למחר.
על כל אלה מוענק לתמר דרעי הפרס הראשון.
