האיש חסר הפנים שבהה במלבן שחור וטען שזה דיוקן של אלוהים

מקום שני
 | 
הדר אבני

הדיו נשפך על הדף והותיר כתם שחור גדול על מקבץ העמודים 1914 - 1918, אז הוא מדלג עליהם כי הוא כבר ניסה והבין, דיו לא נמחק.

הוא לא זוכר מתי, או אם בכלל הוא התעורר שם, או שמא עדיין לא התעורר עד היום, אבל כשקם, עירום לגמרי מכורבל לתוך העפר, מוקף בחשכה המצמררת והרטיבות שחדרה עד לשד עצמותיו, הוא יכול היה לומר שזהו בוודאות הכלום הכי יפהפה שראה בחייו.

הוא תמיד היה שם, בין אם תרצו לקרוא לזה פיצוץ גדול או בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ.

אז כך, כשצפה בסבלנות ובכמיהה, עין הביזון עלתה מתוך הכלום הקצת רחוק יותר, ושפכה צבע על מה שכינה "הכלום הכי יפהפה שראה בחיים".

ואז הם באו, דומים לו אבל לא באמת, הולכים ובאים יותר מהר ממנו ומבינים דברים יותר לאט.

הוא בז להם, או אהב אותם, או קינא בהם כי היו להם פנים או אולי כי הם יכלו למות, זה לא משנה, הוא בעצמו לא יודע ולא היה לו אכפת.

הוא אהב לשבת ולצפות, סתם לראות מה יקרה אם יזרוק להם שתי אבני צור, או ייתן נקודת אור לבחור משופם ומתוסכל עם נישה מעוותת- זה ספציפית עלה לו בכמה מיליונים.

הוא אהב איך הם הפכו כלום להכל והכל לכלום ואיך הם היו מוכנים לאבד כל אשר אחזו תמורת חלקה בכוכב הכי פחות מוצלח במערכת השמש.

הוא אהב להבחין בהם לומדים ומעוותים את הזמן, כמו אז כשצפה בפרי האסור שהאישה קטפה בשוגג בעמוד הראשון של היומן נופל לבחור פיקח על הראש בעמוד 1687 וגורם לו להבין משהו שתמיד היה קיים ולחשוב שהוא "המציא" אותו.

הוא הוקסם לראות חלק מהם מתים קצת אחרי שהם הבינו את המשמעות של הכל, והתאכזב שלקח להם כל כך הרבה זמן, כי בכל זאת, יכול היה להיות נחמד לשבת עם אחד מהם ופשוט לשוחח.

אבל הוא הכי אהב לצפות באיך הכל חוזר חלילה, בכל מעבר ותקופה שהיצורים עברו, קיצונית ככל שתהיה, הכל בסופו של דבר היה אותו דבר.

אותם חיוכים ודמעות שהוא קינא בהם, מוות ולידות, רגשות ואמונה.

אמונה- הדבר היחיד שהם ידעו עליו יותר ממנו, כי במשך שנים, בכל מעבר דיברו היצורים פה אחד על בחור בשם אלוהים, שהיה שם מההתחלה, ומאז שהם התחילו לדבר עליו הוא השתוקק לדעת במי מדובר, כי גם הוא היה פה מההתחלה ועדיין לא נתקל בו, אז איך זה שהיצורים הנתעבים האלה יודעים יותר ממנו, מייצרים מעין בדיחה פרטית על חשבונו במשך התקופות.

הוא לא זוכר מתי, או אם בכלל הוא התעורר שם, או שמא עדיין לא התעורר עד היום, אבל כשקם, עירום לגמרי מכורבל בתוך העפר, מוקף בחשכה המנחמת והיובש שחנק אותו מכל כיוון, הוא יכול היה לומר שזהו בוודאות הכלום הכי עצוב שראה בחייו.

הם כבר לא שם, הוא היה רוצה לאמר שהמעבר הזה שונה עבורו אבל הוא דבק באמירה שלו שכל מעבר הוא בעצם אותו דבר.

הוא הרים את היומן שנח לידו, וראה שכתם הדיו מעמודים 1914 - 1918 התפשט והותיר את המחברת כלא יותר מניירות חסרי משמעות הספוגים בדיו מבריק.

הוא אחז ביומן אל מול עיניו, בודק אם האסון הזה ניתן לתיקון, ומהדיו המבריק השתקף לו בחור חסר פנים.

הוא הביט בעצמו, בפעם הראשונה.

במשך דקה תמימה בהה, ונאנח לבסוף: "אוי… אלוהים"

נימוקי השופטים

לפנינו סיפור כאוטי, חידתי וסתום, אולי בהתאמה לעולם שאותו הוא מבקש לתאר. גיבורו הטרגי הוא אלוהים המדפדף ביומנו, ובו רשומות, בין היתר, כל הרעות שחוללו ברואיו, בראשן מלחמת העולם הראשונה הנוכחת בדמות כתם שחור ההולך ומתפשט, עד ש"שהותיר את המחברת כלא יותר מניירות חסרי משמעות הספוגים בדיו מבריק."

הדר אבני מפגינה חשיבה רב תחומית, מזגזגת ומחברת בין המיתי למודרני,  עורכת קישור מרתק בין הפרי האסור לתפוח של ניוטון ( שניהם קשורים בסקרנות האנושית) מעלה שאלות על אמונה וכפירה ומצליחה להעניק לאל חסר הפנים קול מובחן.

היצירות שעלו לגמר

חטיבת הביניים
תיכון
מתוצרי תחרות הכתיבה לנוער של הספרייה הלאומית
מקום שני
איור: רחלי שלו
האיש חסר הפנים שבהה במלבן שחור וטען שזה דיוקן של אלוהים
כיתה ט', בית הספר לטבע סביבה וחברה
|
תל אביב – יפו
|
הדר אבני

הדיו נשפך על הדף והותיר כתם שחור גדול על מקבץ העמודים 1914 - 1918, אז הוא מדלג עליהם כי הוא כבר ניסה והבין, דיו לא נמחק.

הוא לא זוכר מתי, או אם בכלל הוא התעורר שם, או שמא עדיין לא התעורר עד היום, אבל כשקם, עירום לגמרי מכורבל לתוך העפר, מוקף בחשכה המצמררת והרטיבות שחדרה עד לשד עצמותיו, הוא יכול היה לומר שזהו בוודאות הכלום הכי יפהפה שראה בחייו.

הוא תמיד היה שם, בין אם תרצו לקרוא לזה פיצוץ גדול או בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ.

אז כך, כשצפה בסבלנות ובכמיהה, עין הביזון עלתה מתוך הכלום הקצת רחוק יותר, ושפכה צבע על מה שכינה "הכלום הכי יפהפה שראה בחיים".

ואז הם באו, דומים לו אבל לא באמת, הולכים ובאים יותר מהר ממנו ומבינים דברים יותר לאט.

הוא בז להם, או אהב אותם, או קינא בהם כי היו להם פנים או אולי כי הם יכלו למות, זה לא משנה, הוא בעצמו לא יודע ולא היה לו אכפת.

הוא אהב לשבת ולצפות, סתם לראות מה יקרה אם יזרוק להם שתי אבני צור, או ייתן נקודת אור לבחור משופם ומתוסכל עם נישה מעוותת- זה ספציפית עלה לו בכמה מיליונים.

הוא אהב איך הם הפכו כלום להכל והכל לכלום ואיך הם היו מוכנים לאבד כל אשר אחזו תמורת חלקה בכוכב הכי פחות מוצלח במערכת השמש.

הוא אהב להבחין בהם לומדים ומעוותים את הזמן, כמו אז כשצפה בפרי האסור שהאישה קטפה בשוגג בעמוד הראשון של היומן נופל לבחור פיקח על הראש בעמוד 1687 וגורם לו להבין משהו שתמיד היה קיים ולחשוב שהוא "המציא" אותו.

הוא הוקסם לראות חלק מהם מתים קצת אחרי שהם הבינו את המשמעות של הכל, והתאכזב שלקח להם כל כך הרבה זמן, כי בכל זאת, יכול היה להיות נחמד לשבת עם אחד מהם ופשוט לשוחח.

אבל הוא הכי אהב לצפות באיך הכל חוזר חלילה, בכל מעבר ותקופה שהיצורים עברו, קיצונית ככל שתהיה, הכל בסופו של דבר היה אותו דבר.

אותם חיוכים ודמעות שהוא קינא בהם, מוות ולידות, רגשות ואמונה.

אמונה- הדבר היחיד שהם ידעו עליו יותר ממנו, כי במשך שנים, בכל מעבר דיברו היצורים פה אחד על בחור בשם אלוהים, שהיה שם מההתחלה, ומאז שהם התחילו לדבר עליו הוא השתוקק לדעת במי מדובר, כי גם הוא היה פה מההתחלה ועדיין לא נתקל בו, אז איך זה שהיצורים הנתעבים האלה יודעים יותר ממנו, מייצרים מעין בדיחה פרטית על חשבונו במשך התקופות.

הוא לא זוכר מתי, או אם בכלל הוא התעורר שם, או שמא עדיין לא התעורר עד היום, אבל כשקם, עירום לגמרי מכורבל בתוך העפר, מוקף בחשכה המנחמת והיובש שחנק אותו מכל כיוון, הוא יכול היה לומר שזהו בוודאות הכלום הכי עצוב שראה בחייו.

הם כבר לא שם, הוא היה רוצה לאמר שהמעבר הזה שונה עבורו אבל הוא דבק באמירה שלו שכל מעבר הוא בעצם אותו דבר.

הוא הרים את היומן שנח לידו, וראה שכתם הדיו מעמודים 1914 - 1918 התפשט והותיר את המחברת כלא יותר מניירות חסרי משמעות הספוגים בדיו מבריק.

הוא אחז ביומן אל מול עיניו, בודק אם האסון הזה ניתן לתיקון, ומהדיו המבריק השתקף לו בחור חסר פנים.

הוא הביט בעצמו, בפעם הראשונה.

במשך דקה תמימה בהה, ונאנח לבסוף: "אוי… אלוהים"

ליצירות נוספות
תחרות הכתיבה לנוער של הספרייה הלאומית תשפ"ג
מקום שני
איור: רחלי שלו
האיש חסר הפנים שבהה במלבן שחור וטען שזה דיוקן של אלוהים
הדר אבני
,
כיתה ט', בית הספר לטבע סביבה וחברה
,
תל אביב – יפו

הדיו נשפך על הדף והותיר כתם שחור גדול על מקבץ העמודים 1914 - 1918, אז הוא מדלג עליהם כי הוא כבר ניסה והבין, דיו לא נמחק.

הוא לא זוכר מתי, או אם בכלל הוא התעורר שם, או שמא עדיין לא התעורר עד היום, אבל כשקם, עירום לגמרי מכורבל לתוך העפר, מוקף בחשכה המצמררת והרטיבות שחדרה עד לשד עצמותיו, הוא יכול היה לומר שזהו בוודאות הכלום הכי יפהפה שראה בחייו.

הוא תמיד היה שם, בין אם תרצו לקרוא לזה פיצוץ גדול או בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ.

אז כך, כשצפה בסבלנות ובכמיהה, עין הביזון עלתה מתוך הכלום הקצת רחוק יותר, ושפכה צבע על מה שכינה "הכלום הכי יפהפה שראה בחיים".

ואז הם באו, דומים לו אבל לא באמת, הולכים ובאים יותר מהר ממנו ומבינים דברים יותר לאט.

הוא בז להם, או אהב אותם, או קינא בהם כי היו להם פנים או אולי כי הם יכלו למות, זה לא משנה, הוא בעצמו לא יודע ולא היה לו אכפת.

הוא אהב לשבת ולצפות, סתם לראות מה יקרה אם יזרוק להם שתי אבני צור, או ייתן נקודת אור לבחור משופם ומתוסכל עם נישה מעוותת- זה ספציפית עלה לו בכמה מיליונים.

הוא אהב איך הם הפכו כלום להכל והכל לכלום ואיך הם היו מוכנים לאבד כל אשר אחזו תמורת חלקה בכוכב הכי פחות מוצלח במערכת השמש.

הוא אהב להבחין בהם לומדים ומעוותים את הזמן, כמו אז כשצפה בפרי האסור שהאישה קטפה בשוגג בעמוד הראשון של היומן נופל לבחור פיקח על הראש בעמוד 1687 וגורם לו להבין משהו שתמיד היה קיים ולחשוב שהוא "המציא" אותו.

הוא הוקסם לראות חלק מהם מתים קצת אחרי שהם הבינו את המשמעות של הכל, והתאכזב שלקח להם כל כך הרבה זמן, כי בכל זאת, יכול היה להיות נחמד לשבת עם אחד מהם ופשוט לשוחח.

אבל הוא הכי אהב לצפות באיך הכל חוזר חלילה, בכל מעבר ותקופה שהיצורים עברו, קיצונית ככל שתהיה, הכל בסופו של דבר היה אותו דבר.

אותם חיוכים ודמעות שהוא קינא בהם, מוות ולידות, רגשות ואמונה.

אמונה- הדבר היחיד שהם ידעו עליו יותר ממנו, כי במשך שנים, בכל מעבר דיברו היצורים פה אחד על בחור בשם אלוהים, שהיה שם מההתחלה, ומאז שהם התחילו לדבר עליו הוא השתוקק לדעת במי מדובר, כי גם הוא היה פה מההתחלה ועדיין לא נתקל בו, אז איך זה שהיצורים הנתעבים האלה יודעים יותר ממנו, מייצרים מעין בדיחה פרטית על חשבונו במשך התקופות.

הוא לא זוכר מתי, או אם בכלל הוא התעורר שם, או שמא עדיין לא התעורר עד היום, אבל כשקם, עירום לגמרי מכורבל בתוך העפר, מוקף בחשכה המנחמת והיובש שחנק אותו מכל כיוון, הוא יכול היה לומר שזהו בוודאות הכלום הכי עצוב שראה בחייו.

הם כבר לא שם, הוא היה רוצה לאמר שהמעבר הזה שונה עבורו אבל הוא דבק באמירה שלו שכל מעבר הוא בעצם אותו דבר.

הוא הרים את היומן שנח לידו, וראה שכתם הדיו מעמודים 1914 - 1918 התפשט והותיר את המחברת כלא יותר מניירות חסרי משמעות הספוגים בדיו מבריק.

הוא אחז ביומן אל מול עיניו, בודק אם האסון הזה ניתן לתיקון, ומהדיו המבריק השתקף לו בחור חסר פנים.

הוא הביט בעצמו, בפעם הראשונה.

במשך דקה תמימה בהה, ונאנח לבסוף: "אוי… אלוהים"


נימוקי השופטים

לפנינו סיפור כאוטי, חידתי וסתום, אולי בהתאמה לעולם שאותו הוא מבקש לתאר. גיבורו הטרגי הוא אלוהים המדפדף ביומנו, ובו רשומות, בין היתר, כל הרעות שחוללו ברואיו, בראשן מלחמת העולם הראשונה הנוכחת בדמות כתם שחור ההולך ומתפשט, עד ש"שהותיר את המחברת כלא יותר מניירות חסרי משמעות הספוגים בדיו מבריק."

הדר אבני מפגינה חשיבה רב תחומית, מזגזגת ומחברת בין המיתי למודרני,  עורכת קישור מרתק בין הפרי האסור לתפוח של ניוטון ( שניהם קשורים בסקרנות האנושית) מעלה שאלות על אמונה וכפירה ומצליחה להעניק לאל חסר הפנים קול מובחן.

יצירות נוספות

יצירות נוספות