נס קפה שחור בלי סוכר בתרמוס אפור. הוא צועד בין שלוליות מאתמול ונמנע מלהביט בהשתקפותו בהן. הוא נכנס פנימה, חולף על פני הפופים בכניסה וכרגיל נגעל וחושב, צריך לכבס את הכיסויים שלהם.

הוא עולה במדרגות. הוויטרז' המרשים ניצב לפניו בהדגמה של יופיו שאפשרית רק בשעות הבוקר. קרני השמש מלטפות את הזכוכית הצבעונית, מדגישות את הצבעים החיוורים. הוא עוצר להביט כמה דקות. הוא מסתכל על החלקים השונים ומשתעשע במחשבה לסדר אותם מחדש. הוא אוהב במיוחד את החלק עם האותיות. הוא מגלגל על לשונו את שם החלק, שבילי הגויים. הוא מנסה לקבוע אם הצבעים משלימים אחד את השני או נוגדים. אדום וכחול עמוקים. שמי דם ושמי ירח. חיים בתוך הזכוכית, לנצח יחד. 

הוא נכנס לחדר המרובע. אולם קריאה רחב נפרש לפניו. ריח נייר וספרים. קבוצות תלמידים לגלגנים,  מעוררי סלידה משתעשעים בלגעת בספרים שאסור לגעת בהם. הם צוחקים בפראות ומתחבאים מאחורי המדפים הרחבים, עמוסי הידע. הוא קם ממקומו אליהם. הם שמים לב לתג על אפודתו וחומקים החוצה. הד של צחקוקים לעגניים ממלא את חלל הקריאה ומחורר את אוזניו. עלבון ממלא אותו. הוא חוזר לכיסא שמאחורי הדלפק. זקוף ופגוע הוא חוזר לעבודתו.

הוא יוצא בשעה 12 בדיוק מאולם הקריאה. שמח שהשעות עברו בלי שהתלמידים הזדוניים יחזרו. איך אפשר להשחית משהו כל כך עתיק, שהילה של כבוד ונצנוץ של היסטוריה חקוקים בו. הוא לא הבין כלל. הוא יורד למטה וניגש למקרר המשותף בחדר העובדים הקטן. הוא מוציא את הקופסא. הסלט של הבחור שעובד במחשבים שוב הסריח את כל המקרר. הוא לא יגיד כלום, אולי בפעם אחרת. 

הוא פותח את הקופסא בקפידה ובודק אם תוכנה ספג את הריח החמוץ. תחושת כעס מרירה מתערבבת עם עלבון ועולה בגרונו. הוא סוגר את הקופסא ועולה שוב למעלה. המדרגות פולטות אותו מול החלון הצבעוני. הוא בוחר פינה רחוקה ומתיישב. ואז הוא קם. הוא מישר את הכיסא ויושב שוב. פותח את הקופסא ופורס את המפית הצחה כך ששום פירור לא ייפול עליו. הוא אוכל את המזון לאט. כל נגיסה נלעסת באיטיות כשפניו מופנות לחלון. נראה שהיצירה מהפנטת אותו. הוא מסתכל על הצורות ומחפש את ההיגיון שבסידורן. איזו משלימה איזו. מי גסה ומי עדינה. לעיתים הוא מעז להרים את אצבעו ומזיז אותה מצד לצד, הוא מתכנן משהו. הוא מציץ בשעונו. זמן לחזור. הוא פונה לשירותים לשטוף את ידיו, נמנע מלהביט במראה. 

קרני שמש אחרונות מספיקות לעבור בזכוכית. שעת ערב. אלומות אור בודדות נכנסות פנימה מבחוץ. רוב העובדים כבר הלכו. הפעם הוא מעז להתיישב קרוב. הוא מביט על הזכוכית. מעריץ את העדינות המופתית של היצירה. השתקפותה חקוקה בעיניו. הוא מבקש לחרוט אותה בדמיונו. הוא עוצם את עיניו לכמה רגעים. האור האדמדם משווה לחדר מראה מסתורי. בחוץ הרוח מזייפת את נהמותיה. הוא קם מהכיסא ויוצא. אוויר קר של ערב חורפי. 

השביל והמדשאה עזובים. הוא נותן לרשרוש העלים ללוות אותו. הוא מגיע למכוניתו. הוא נועץ מבט ארוך באדם שנגלה אליו מהבבואה בחלון. בבואה גבוהה ורזה, נטולת צבע. הוא מסתכל בה ארוכות. 

אור פנס מהבהב מאחוריו. חושך, ואז הדמות מופיעה שוב, וחושך וחוזר חלילה. הוא מביט על הצלולית חסרת הגוון. נעלמת וחוזרת. דרכו עובר החושך. הוא חשב. הפנס הבהב עוד מספר פעמים. לבסוף האור גווע. ואז נכבה.

'מחזה' , שכתבה אלונה לינפילד, הוא סיפור שעל בשלותו, מורכותו ואיכותו הספרותית היתה בין השופטים הסכמה גורפת. לפנינו סיפור ריאליסטי על יום שגרתי בחיי ספרן בספרייה הלאומית, אדם בודד, קשה יום, המוצא מפלט מאפרוריות החיים, כמו גם נחמה ויופי בחלונות הויטראז' שיצר מרדכי ארדון לספרייה הלאומית. עושר הפרטים, התיאורים האמינים שיש בהם גם לא מעט פיוט, פותחים צוהר לעולמו של אדם שבדומה לויטראז' שבו הוא מתבונן, לספרייה, ולטקסטים המסתתרים מאחורי כריכות, אף הוא עולם ומלואו.