"תכירי, זה בית הכלא של המחר, המקום אליו מגיעים ימי המחר שבעליהם אינם רוצים שיגיעו אל המציאות" אמרה מדריכת הסיור.
"הכלא מכיל שני אגפים, נתחיל בימני",
האישה צעדה לעבר שערי הברזל הפתוחים של בית הכלא, מאחורי השערים הייתה דלת עץ עתיקה שמעברה השני היה מסדרון שהתפצל לזוג מעברים רחבים. האישה פנתה ימינה בפיצול ואחרי הליכה קצרה הופיעו זוג עמודי שיש גבוהים, על אחד היה כתוב באותיות גדולות ובולטות "אהבת ההווה" ועל השני נכתבו המילים "הרס העתיד".
מעבר לעמודים הייתה דלת פתוחה, האישה הובילה אותן במהירות היישר דרכה. בחדר היו תאים, ופתחם חסום בשכבת זכוכית שמנעה מכרמן לראות מה הם מכילים.
"זה אחד החדרים באגף הראשון, בו כלואים כל ימי המחר ש-" היא עצרה לרגע, "בעצם, אני אתן לך לראות בעצמך". היא נקשה באצבעותיה ולפתע הזכוכית שהסתירה את המראה שבתוך התא הראשון נעלמה כלא הייתה, ונגלה היצור הנורא והמבעית ביותר שראתה כרמן מימיה. זה היה מעין צל, מסתחרר לכל עבר ברחבי התא במין קול רשרוש מצמרר. ברגע שעיניה פגשו בו ראשה נתקף מחשבות שלא היו שלה, רגשות שהיו זרים לה. לפתע כל מה שיכלה לראות בראשה היה מחר, מחר מחריד, תמונות שגרמו לה לרצות להתכרבל לכדור על הרצפה ולהתחיל לבכות עד שיגמרו לה הדמעות.
לפתע לא היה לה ספק שאסור למחר להגיע.
האישה נקשה באצבעותיה שוב והזכוכית חזרה, "באגף הזה" קולה היה רך, "נמצאים ימי המחר שבעליהם מעמיסים עליהם את כל פחדיהם, את כל החרדות מהעתיד, את כל הרוע, את המחיר שבא עם לחיות חיים שלמים - הרס המחר למען אהבת ההווה". היא הביטה בכרמן במבט עצוב, "עם מחר שכזה, יש פלא שהם דורשים לכלוא אותו בכל מחיר? יש תימהון באשר לאימה שהם חשים מבואו?" הן השתהו בחדר זמן מה לפני שהאישה שבה אל נקודת הפיצול, וכרמן אחריה. הפעם, פנתה האישה שמאלה והלכה במעבר זהה למעבר בו צעדו קודם לכן. הן הגיעו לזוג עמודי שיש נוספים אבל כאן על אחד היה כתוב "החלום טהור" ועל השני "המציאות עכורה".
הן עברו את העמודים והגיעו לחדר המתנה שבקצהו דלת. לפני שפתחה האישה את הדלת היא הביטה בכרמן, "הייתי מציעה לך לכסות את העיניים כשאפתח את הדלת זה עלול להיות... מסנוור", האישה פתחה את הדלת.
מבעד לידיה שהסתירו את עיניה הרגישה כרמן בתחושת החום ששטף את החדר. היא הציצה מבעד לחריצים שבידיה ולא ראתה דבר מלבד אור, אור יפהפה, מלא בתקווה וחופש. מחשבה יחידה חלפה במוחה - על האור יש להגן עליו בכל מחיר, אסור שייפגע.
מחר באור הזה הוא מושלם,
מחר כזה לא יגיע לעולם.
הדלת נטרקה מול העיניים שלה והחושך חזר להקיף אותן.
"יש מגבלה על כמות הזמן שמותר להתבונן בהם" אמרה האישה והביטה על החושך סביבה במבט מאוכזב. "גם פה נמצאים ימי מחר שבעליהם מפחדים מבואם, אבל מסיבות שונות בתכלית. בעלי המחר הזה שופכים לתוכו את כל התקוות לעולם מושלם, חף מטעויות ופגמים. מחר טהור, יפה, וחופשי.
אבל במציאות, במציאות הטוהר חייב להכיל עכירות, היופי חייב להכיל כיעור והחופש חייב לכבול". היא מביטה סביבה שוב. "מי ירצה להביא מחר שכזה, ולהפגיש אותו בכוח עם אכזריותה של המציאות? איזה אדם הגון יוכל בלב שלם להחריב דבר יפה כל כך?"
האישה עצמה את עיניה וכשפתחה אותן אמרה "בזאת תם הסיור" ונקשה באצבעותיה בפעם האחרונה.
