ביום שתפסו את מחר

 | 
מיקה ענבים

ביום שבו תפסו את מחר הייתה צעדה ברחוב לידינו. אנשים החזיקו דגלים ושלטים גדולים, וראש העיר נאם על במה בכיכר. אני לא הייתי שם בכלל, ראיתי את הכל בטלוויזיה בבוקר. בדרך כלל אמא לא נותנת לי לראות טלוויזיה לפני בית ספר, היא אומרת שכל הקרינה הזאת לא טובה לי, ושאני אתחרט כשאני אהיה גדול, אבל ביום הזה היא הרשתה לי - זה היה יום מיוחד. אתם חייבים להבין, הם מנסים לתפוס את מחר כבר המון זמן - אבל הוא כל הזמן בורח להם. תפיסת מחר זה דבר עדין ביותר, ככה אמרו בטלוויזיה: אנשים מחכים בשקט בשקט, ומתחבאים בקצה היום. ואז, כשמחר ממש קרוב - הם קופצים ומנסים להחזיק הכי חזק שיש. עד אותו יום, אף אחד לא הצליח לתפוס את מחר, אבל מישהו עשה את זה. הם בדיוק ראיינו את הבחור שהצליח כשאמא צעקה לי מהמטבח שצריך כבר ללכת, אז כיביתי את הטלוויזיה וניסיתי לסיים את השיעורים בתנך שהייתי אמור להכין מחר.

בדרך לבית ספר, שמענו ברדיו איזה פוליטיקאי אחד שכעס שתפסו את מחר, וצעק שהוא מסוכן בידיים שלנו. אני חשבתי שזה היה מוזר מאוד, במיוחד כי הוא זה שהבטיח כל מיני דברים למחר - הייתם חושבים שהוא יתרגש מזה שהם מגיעים. אנחנו תמיד מקשיבים לראיונות ברדיו בדרך לבית ספר, כי אמא אומרת שאני כבר גדול מספיק בשביל לשמוע חדשות (אבל לא מספיק בשביל לנסוע לבד באוטובוס). היא תמיד מתעקשת לקחת אותי, למרות שאני כבר כמעט בן 12, אבל אני מסכים כי זה אומר שאני יכול לשבת במושב מקדימה ולשמוע אותה מזמזמת לשירים ברדיו. יש לאמא קול יפה, אבל אני לא יכול לשמוע מאחורה והיא גם בקושי שרה עכשיו, היא תמיד משתעלת או אומרת שהיא עייפה מידי. ביום הזה לא שמענו שירים, כי אמא העבירה את התחנה לפני שהפוליטיקאי סיים ושמענו את התחזית במקום, או לפחות ניסינו. לא היה לו הרבה מה להגיד כי את התחזית של היום הוא חזה אתמול ואת מחר, טוב, את מחר כבר יש לנו. מהחלון, ראיתי את הכיכר שראש העיר דיבר בה. הוא כבר לא היה שם, ורוב האנשים עם השלטים הלכו, אבל היו שם כאלה שהתקבצו סביב כלוב גדול, ורציתי לראות מה יש בו אבל אמא נסעה מהר מידי. בכניסה לבית הספר אמא נישקה אותי, ואני נתתי לה כי היא תמיד מחייכת אחרי, ולפעמים היא גם עייפה מדי בשביל לחייך. זה חבל מאוד, אם תשאלו אותי, כי החיוך שלה יותר יפה אפילו מהשירה שלה, מכל השירות ביחד. בבית ספר, לא הייתי כל כך מרוכז, כי אתמול חיכיתי עד מאוחר שאמא תחזור מהטיפול שלה, רק כדי לוודא.

בימי רביעי אני הולך הביתה לבד, כי אמא נשארת בבית החולים עד מאוחר. כשעברתי ליד הכיכר כבר לא נשארו אנשים ליד הכלוב , רק כמה שלטים על הדשא. כנראה שכולם נזכרו שכבר כמעט נגמר היום. כשהסתכלתי פנימה, משהו הסתכל עלי חזרה: מישהו עם עיניים גדולות, כמו גור. לחשתי לו: "בוא נעשה עסקה", והוא הנהן. הלכנו כל הדרך הביתה, וכשפתחתי את הדלת שמעתי שירים ברדיו ואת אמא. ישבנו לאכול והיא שאלה אותי איך היה בבית הספר ואם לא היה לי קר, ואני הצגתי אותו והסתכלתי עליה מחייכת. לפני שהוא הלך, לחצנו ידיים כמו גדולים אחרי עסקה טובה – הוא רצה להיות חופשי, ואני רציתי שאמא תראה את מחר.

נימוקי השופטים

היצירות שעלו לגמר

חטיבת הביניים
תיכון
מתוצרי תחרות הכתיבה לנוער של הספרייה הלאומית
איור: רחלי שלו
ביום שתפסו את מחר
כיתה י"א, הגימנסיה העברית
|
הרצליה
|
מיקה ענבים

ביום שבו תפסו את מחר הייתה צעדה ברחוב לידינו. אנשים החזיקו דגלים ושלטים גדולים, וראש העיר נאם על במה בכיכר. אני לא הייתי שם בכלל, ראיתי את הכל בטלוויזיה בבוקר. בדרך כלל אמא לא נותנת לי לראות טלוויזיה לפני בית ספר, היא אומרת שכל הקרינה הזאת לא טובה לי, ושאני אתחרט כשאני אהיה גדול, אבל ביום הזה היא הרשתה לי - זה היה יום מיוחד. אתם חייבים להבין, הם מנסים לתפוס את מחר כבר המון זמן - אבל הוא כל הזמן בורח להם. תפיסת מחר זה דבר עדין ביותר, ככה אמרו בטלוויזיה: אנשים מחכים בשקט בשקט, ומתחבאים בקצה היום. ואז, כשמחר ממש קרוב - הם קופצים ומנסים להחזיק הכי חזק שיש. עד אותו יום, אף אחד לא הצליח לתפוס את מחר, אבל מישהו עשה את זה. הם בדיוק ראיינו את הבחור שהצליח כשאמא צעקה לי מהמטבח שצריך כבר ללכת, אז כיביתי את הטלוויזיה וניסיתי לסיים את השיעורים בתנך שהייתי אמור להכין מחר.

בדרך לבית ספר, שמענו ברדיו איזה פוליטיקאי אחד שכעס שתפסו את מחר, וצעק שהוא מסוכן בידיים שלנו. אני חשבתי שזה היה מוזר מאוד, במיוחד כי הוא זה שהבטיח כל מיני דברים למחר - הייתם חושבים שהוא יתרגש מזה שהם מגיעים. אנחנו תמיד מקשיבים לראיונות ברדיו בדרך לבית ספר, כי אמא אומרת שאני כבר גדול מספיק בשביל לשמוע חדשות (אבל לא מספיק בשביל לנסוע לבד באוטובוס). היא תמיד מתעקשת לקחת אותי, למרות שאני כבר כמעט בן 12, אבל אני מסכים כי זה אומר שאני יכול לשבת במושב מקדימה ולשמוע אותה מזמזמת לשירים ברדיו. יש לאמא קול יפה, אבל אני לא יכול לשמוע מאחורה והיא גם בקושי שרה עכשיו, היא תמיד משתעלת או אומרת שהיא עייפה מידי. ביום הזה לא שמענו שירים, כי אמא העבירה את התחנה לפני שהפוליטיקאי סיים ושמענו את התחזית במקום, או לפחות ניסינו. לא היה לו הרבה מה להגיד כי את התחזית של היום הוא חזה אתמול ואת מחר, טוב, את מחר כבר יש לנו. מהחלון, ראיתי את הכיכר שראש העיר דיבר בה. הוא כבר לא היה שם, ורוב האנשים עם השלטים הלכו, אבל היו שם כאלה שהתקבצו סביב כלוב גדול, ורציתי לראות מה יש בו אבל אמא נסעה מהר מידי. בכניסה לבית הספר אמא נישקה אותי, ואני נתתי לה כי היא תמיד מחייכת אחרי, ולפעמים היא גם עייפה מדי בשביל לחייך. זה חבל מאוד, אם תשאלו אותי, כי החיוך שלה יותר יפה אפילו מהשירה שלה, מכל השירות ביחד. בבית ספר, לא הייתי כל כך מרוכז, כי אתמול חיכיתי עד מאוחר שאמא תחזור מהטיפול שלה, רק כדי לוודא.

בימי רביעי אני הולך הביתה לבד, כי אמא נשארת בבית החולים עד מאוחר. כשעברתי ליד הכיכר כבר לא נשארו אנשים ליד הכלוב , רק כמה שלטים על הדשא. כנראה שכולם נזכרו שכבר כמעט נגמר היום. כשהסתכלתי פנימה, משהו הסתכל עלי חזרה: מישהו עם עיניים גדולות, כמו גור. לחשתי לו: "בוא נעשה עסקה", והוא הנהן. הלכנו כל הדרך הביתה, וכשפתחתי את הדלת שמעתי שירים ברדיו ואת אמא. ישבנו לאכול והיא שאלה אותי איך היה בבית הספר ואם לא היה לי קר, ואני הצגתי אותו והסתכלתי עליה מחייכת. לפני שהוא הלך, לחצנו ידיים כמו גדולים אחרי עסקה טובה – הוא רצה להיות חופשי, ואני רציתי שאמא תראה את מחר.

ליצירות נוספות
תחרות הכתיבה לנוער של הספרייה הלאומית תשפ"ג
איור: רחלי שלו
ביום שתפסו את מחר
מיקה ענבים
,
כיתה י"א, הגימנסיה העברית
,
הרצליה

ביום שבו תפסו את מחר הייתה צעדה ברחוב לידינו. אנשים החזיקו דגלים ושלטים גדולים, וראש העיר נאם על במה בכיכר. אני לא הייתי שם בכלל, ראיתי את הכל בטלוויזיה בבוקר. בדרך כלל אמא לא נותנת לי לראות טלוויזיה לפני בית ספר, היא אומרת שכל הקרינה הזאת לא טובה לי, ושאני אתחרט כשאני אהיה גדול, אבל ביום הזה היא הרשתה לי - זה היה יום מיוחד. אתם חייבים להבין, הם מנסים לתפוס את מחר כבר המון זמן - אבל הוא כל הזמן בורח להם. תפיסת מחר זה דבר עדין ביותר, ככה אמרו בטלוויזיה: אנשים מחכים בשקט בשקט, ומתחבאים בקצה היום. ואז, כשמחר ממש קרוב - הם קופצים ומנסים להחזיק הכי חזק שיש. עד אותו יום, אף אחד לא הצליח לתפוס את מחר, אבל מישהו עשה את זה. הם בדיוק ראיינו את הבחור שהצליח כשאמא צעקה לי מהמטבח שצריך כבר ללכת, אז כיביתי את הטלוויזיה וניסיתי לסיים את השיעורים בתנך שהייתי אמור להכין מחר.

בדרך לבית ספר, שמענו ברדיו איזה פוליטיקאי אחד שכעס שתפסו את מחר, וצעק שהוא מסוכן בידיים שלנו. אני חשבתי שזה היה מוזר מאוד, במיוחד כי הוא זה שהבטיח כל מיני דברים למחר - הייתם חושבים שהוא יתרגש מזה שהם מגיעים. אנחנו תמיד מקשיבים לראיונות ברדיו בדרך לבית ספר, כי אמא אומרת שאני כבר גדול מספיק בשביל לשמוע חדשות (אבל לא מספיק בשביל לנסוע לבד באוטובוס). היא תמיד מתעקשת לקחת אותי, למרות שאני כבר כמעט בן 12, אבל אני מסכים כי זה אומר שאני יכול לשבת במושב מקדימה ולשמוע אותה מזמזמת לשירים ברדיו. יש לאמא קול יפה, אבל אני לא יכול לשמוע מאחורה והיא גם בקושי שרה עכשיו, היא תמיד משתעלת או אומרת שהיא עייפה מידי. ביום הזה לא שמענו שירים, כי אמא העבירה את התחנה לפני שהפוליטיקאי סיים ושמענו את התחזית במקום, או לפחות ניסינו. לא היה לו הרבה מה להגיד כי את התחזית של היום הוא חזה אתמול ואת מחר, טוב, את מחר כבר יש לנו. מהחלון, ראיתי את הכיכר שראש העיר דיבר בה. הוא כבר לא היה שם, ורוב האנשים עם השלטים הלכו, אבל היו שם כאלה שהתקבצו סביב כלוב גדול, ורציתי לראות מה יש בו אבל אמא נסעה מהר מידי. בכניסה לבית הספר אמא נישקה אותי, ואני נתתי לה כי היא תמיד מחייכת אחרי, ולפעמים היא גם עייפה מדי בשביל לחייך. זה חבל מאוד, אם תשאלו אותי, כי החיוך שלה יותר יפה אפילו מהשירה שלה, מכל השירות ביחד. בבית ספר, לא הייתי כל כך מרוכז, כי אתמול חיכיתי עד מאוחר שאמא תחזור מהטיפול שלה, רק כדי לוודא.

בימי רביעי אני הולך הביתה לבד, כי אמא נשארת בבית החולים עד מאוחר. כשעברתי ליד הכיכר כבר לא נשארו אנשים ליד הכלוב , רק כמה שלטים על הדשא. כנראה שכולם נזכרו שכבר כמעט נגמר היום. כשהסתכלתי פנימה, משהו הסתכל עלי חזרה: מישהו עם עיניים גדולות, כמו גור. לחשתי לו: "בוא נעשה עסקה", והוא הנהן. הלכנו כל הדרך הביתה, וכשפתחתי את הדלת שמעתי שירים ברדיו ואת אמא. ישבנו לאכול והיא שאלה אותי איך היה בבית הספר ואם לא היה לי קר, ואני הצגתי אותו והסתכלתי עליה מחייכת. לפני שהוא הלך, לחצנו ידיים כמו גדולים אחרי עסקה טובה – הוא רצה להיות חופשי, ואני רציתי שאמא תראה את מחר.


נימוקי השופטים

יצירות נוספות

יצירות נוספות