ביום שבו תפסו את מחר הייתה צעדה ברחוב לידינו. אנשים החזיקו דגלים ושלטים גדולים, וראש העיר נאם על במה בכיכר. אני לא הייתי שם בכלל, ראיתי את הכל בטלוויזיה בבוקר. בדרך כלל אמא לא נותנת לי לראות טלוויזיה לפני בית ספר, היא אומרת שכל הקרינה הזאת לא טובה לי, ושאני אתחרט כשאני אהיה גדול, אבל ביום הזה היא הרשיתה לי- זה היה יום מיוחד. אתם חייבים להבין, הם מנסים לתפוס את מחר כבר המון זמן - אבל הוא כל הזמן בורח להם. תפיסת מחר זה דבר עדין ביותר, ככה אמרו בטלוויזיה: אנשים מחכים בשקט בשקט, ומתחבאים בקצה היום. ואז, כשמחר ממש קרוב- הם קופצים ומנסים להחזיק הכי חזק שיש. אף אחד עוד לא הצליח לתפוס את מחר, אבל באותו יום מישהו עשה את זה. הם בדיוק ראיינו את הבחור שהצליח כשאמא צעקה לי מהמטבח שצריך כבר ללכת, אז כיביתי את הטלוויזיה וניסיתי לסיים את השיעורים בתנך שהייתי אמור לעשות מחר.

בדרך לבית ספר, שמענו ברדיו איזה פוליטיקאי אחד שכעס שתפסו את מחר, וצעק שהוא מסוכן בידיים שלנו. אני חשבתי שזה היה מוזר מאוד, כי הוא זה שהבטיח כל מיני דברים למחר- הייתם חושבים שהוא יתרגש מזה שהם מגיעים. אנחנו תמיד מקשיבים לראיונות ברדיו בדרך לבית ספר, כי אמא אומרת שאני כבר מספיק גדול בשביל לשמוע חדשות (אבל לא מספיק בשביל לנסוע לבד באוטובוס). היא תמיד מתעקשת לקחת אותי, למרות שאני כבר כמעט בן 12, אבל אני מסכים כי זה אומר שאני יכול לשבת במושב מקדימה ולשמוע אותה מזמזמת לשירים ברדיו. יש לאמא קול יפה, אבל אני לא יכול לשמוע מאחורה והיא גם בקושי שרה עכשיו, היא תמיד משתעלת או אומרת שהיא עייפה מידי. ביום הזה לא שמענו שירים, כי אמא העבירה את התחנה לפני שהפוליטיקאי סיים ושמענו את התחזית במקום, או לפחות ניסינו. לא היה לו הרבה מה להגיד כי את התחזית של היום הוא חזה אתמול ואת מחר, טוב, את מחר כבר יש לנו. מהחלון, ראיתי את הכיכר שראש העיר דיבר בה. הוא כבר לא היה שם, ורב האנשים עם השלטים הלכו, אבל היו שם כאלה שהתקבצו סביב כלוב גדול, ורציתי לראות מה יש בו אבל אמא נסעה מהר מידי. בכניסה לבית ספר אמא נשקה אותי, ואני נתתי לה כי היא תמיד מחייכת אחרי, ולפעמים היא גם עייפה מדי בשביל לחייך. זה חבל מאוד, אם תשאלו אותי, כי החיוך שלה יותר יפה אפילו מהשירה שלה, מכל השירות ביחד. בבית ספר לא הייתי כל כך מרוכז, כי אתמול חיכיתי עד מאוחר שאמא תחזור מהטיפול שלה, רק כדי לוודא.

בימי רביעי אני הולך הביתה לבד, כי אמא נשארת בבית החולים עד מאוחר. כשעברתי ליד הכיכר כבר לא נשארו אנשים ליד הכלוב , רק כמה שלטים על הדשא. כנראה שכולם נזכרו שכבר כמעט נגמר היום. כשהסתכלתי פנימה, משהו הסתכל עלי חזרה: מישהו עם עיניים גדולות, כמו גור. לחשתי לו: "בוא נעשה עסקה",והוא הנהן. הלכנו כל הדרך הביתה, וכשפתחתי את הדלת שמעתי שירים ברדיו ואת אמא. ישבנו לאכול והיא שאלה אותי איך היה בבית ספר ואם לא היה לי קר, ואני הצגתי אותו והסתכלתי עליה מחייכת. לפני שהוא הלך, לחצנו ידיים כמו גדולים אחרי עסקה טובה- הוא רצה להיות חופשי, ואני רציתי שאמא תראה את מחר.

‍

‍