אִמָּא שֶׁל סָבְתָא שֶׁלִּי הָיְתָה 

רוֹקֶמֶת 

אֶת דַּעֲתָהּ

עַל פִּסַּת בַּד פְּשׁוּטָה

סְתָם אִשָּׁה

יוֹשֶׁבֶת עַל אדֶן חַלּוֹן

וְכוֹתֶבֶת 

אֶת הַלֵּב שֶׁלָּהּ בְּחוּט דַּק

וּמְדֻיָּק

מְשַׂרְטֶטֶת צְעָקָה עֲדִינָה

בֶּפֶּרַח יְפֵהפֶה לְמַפַּת שֻׁלְחָן

אוֹמֶרֶת אֶת כָּל שֶׁלֹּא אָמְרָה 

בִּדְקִירָה שֶׁל מַחַט לְפִסָּה שֶׁל חַיִּים

אִמָּא שֶׁל סָבְתָא שֶׁלִּי 

הָיְתָה רוֹקֶמֶת

אֲנִי הַיּוֹם

כּוֹתֶבֶת וּמַבִּיטָה

אֶל חַלּוֹן חַיֶּיהָ

שֶׁבָּרִקְמָה

'רקמה' , שירה של לבונה אנקור, הוא מעשה רקמה עדין, מדוייק ומזוקק. הכותבת מפגינה רמה שירית גבוהה מאוד הבאה לידי ביטוי ביכולת לקשור, במילים מעטות ואקספרסיביות, בין מעשה רקמה לבין מעשה כתיבה ובין חוויות של נשות הדורות השונים במשפחה, ובתוך כך לרקום ולפרום תמונות הנשארות עם הקוראת.