מתוצרי תחרות הכתיבה לנוער של הספרייה הלאומית
מקום שלישי
איור: רחלי שלו
חלונות למציאות הזאת
כיתה י"ב, תיכון הדרים, הוד השרון
|
יונתן מן

אני חולם שאני פוסע בשדרות מלאות בזכוכית. אני הולך באיטיות, ולאן שלא אלך בהן, אני מסוגל לתפוס רק רגע אחד מתוך המציאות שמשתקפת בזכוכית. הזכוכית לא נמצאת במקום מסוים, אלא ממלאת את האוויר, והוא כאילו עשוי זגוגית אחת גדולה שממשיכה עד לאופק. אני מניח שהיא ממשיכה עד לאופק, משום שרק עד לשם אני יכול לראות, אבל יתכן שהיא ממלאת חלל רחב הרבה פחות והופכת את שדה הראייה שלי למשובש. אני מתקדם בה לאט-לאט, כי כרגע אין לי ברירה אחרת. 


הקול הנוזף של המורה שלי לפיזיקה מנפץ את התמונה שעלתה בחלומי, ואני מתעורר. "ישנת, הא?" היא אומרת ומצקצקת בלשונה. "עכשיו תקשיב טוב, אנחנו הולכים ללמוד חומר חדש". לזכותי ייאמר שאני לא התלמיד הישנוני היחיד בשיעור: בחלונות ה"זום" ישנם עוד כמה כאלו. ילדים שנראים קפואים בחלון הזמן הזה. מלבדם, ניתן לראות עוד חלונות מוחשכים רבים. ייתכן שהמורה הייתה מעירה להם, אם רק היה לה אכפת יותר. אנחנו לומדים רק ב"זום" כבר כמה שבועות, ואני מרגיש שכולם הופכים פחות ופחות אכפתיים לזה, ככל שהזמן עובר. אנחנו מתרגלים, ומראות ה"זום" הופכים למציאות החדשה שלנו.


המורה מתחילה להסביר את "החומר החדש" עליו דיברה קודם. היום מדובר בשבירה של אור –מצב בו אור מתעוות במעבר דרך חומרים שונים. בין אוויר לחלון זכוכית למשל. ככל שהשיעור נמשך, אני מתחיל להרגיש שאני שוקע שוב בשינה. המראה המשתקף מבעד למצלמת ה"זום" של המורה עוזר לכך מאוד. הוא מציג את החדר שלה בדיוק כפי שהוא – אפרורי ומשעמם כל כך, עד שאפילו התריסים הפתוחים מאחוריה לא מצליחים להפיח בו חיים. 


התחלתי לשים לב לכך שהחלונות של ה"זום" שונים מאוד מחלונות אמיתיים, וזה גורם לי לתהות מדוע אנחנו קוראים בעצם לחלונות ה"זום", חלונות. באמצעות השבירה של האור דרכם, חלונות מזכוכית מעוותים את המציאות, אבל יש משהו יפה בעיוות הזה. עיוות של המציאות מבעד לחלון "זום" אינו יפה – הוא מרגיש כמו חיקוי זול של המציאות. כששני סוגי החלונות נפגשים, כמעט נדמה כאילו הם מבטלים את העיוותים אחד של האחר, משהו שמזכיר אפילו במעט את המציאות האמיתית.


לפתע, דבר מה בחדרה של המורה תופס את תשומת ליבי. היא עדיין לא שמה לב לזה, אבל הבן שלה, ילד קטן, מסתכל החוצה מבעד לחלון שבחדרה. המבט שלו דומם, קפוא. אני משער שהוא ממש משועמם (הרגשה שאני יכול להזדהות איתה), או שגם הוא שם לב לעיוותים בזכוכית והוא בוחן אותם. מצחיק לחשוב מה תעשה המורה כשתראה את הבן שלה חולף על פני זגוגית המצלמה שלה, אבל לא מספיק כדי למנוע ממני מלהירדם. 


אני נרדם, והפעם הילד מופיע בחלום שלי. גם הוא מהלך דרך הזכוכית שבשדרה. הוא מסתכל עליי ואני מסתכל עליו, ואנחנו שותקים. הוא קוטע את הדממה רק כדי לשאול: "תגיד, זה אמיתי?". אני עונה לו שנראה לי שכן, למרות שכל המקום הזה נראה קפוא. "יכול להיות שהוא אמיתי למשך שבריר שנייה בלבד", אני אומר לו. "מה... מה אתה עושה כאן?! אתה מפריע לי בשיעור!" אני שומע את המורה צועקת. אני מתעורר ורואה את הבן שלה עוזב את החדר בזריזות, לא לפני שהוא מישיר אליי מבט משום מה, כאילו שהגבול בין החלונות בהם אנו מסתכלים הופך למציאות עצמה, או לפחות למה שנשאר ממנה.


ליצירות נוספות
מתוצרי תחרות הכתיבה לנוער של הספרייה הלאומית
מקום שלישי
איור: רחלי שלו
חלונות למציאות הזאת
כיתה י"ב, תיכון הדרים, הוד השרון
|
יונתן מן

אני חולם שאני פוסע בשדרות מלאות בזכוכית. אני הולך באיטיות, ולאן שלא אלך בהן, אני מסוגל לתפוס רק רגע אחד מתוך המציאות שמשתקפת בזכוכית. הזכוכית לא נמצאת במקום מסוים, אלא ממלאת את האוויר, והוא כאילו עשוי זגוגית אחת גדולה שממשיכה עד לאופק. אני מניח שהיא ממשיכה עד לאופק, משום שרק עד לשם אני יכול לראות, אבל יתכן שהיא ממלאת חלל רחב הרבה פחות והופכת את שדה הראייה שלי למשובש. אני מתקדם בה לאט-לאט, כי כרגע אין לי ברירה אחרת. 


הקול הנוזף של המורה שלי לפיזיקה מנפץ את התמונה שעלתה בחלומי, ואני מתעורר. "ישנת, הא?" היא אומרת ומצקצקת בלשונה. "עכשיו תקשיב טוב, אנחנו הולכים ללמוד חומר חדש". לזכותי ייאמר שאני לא התלמיד הישנוני היחיד בשיעור: בחלונות ה"זום" ישנם עוד כמה כאלו. ילדים שנראים קפואים בחלון הזמן הזה. מלבדם, ניתן לראות עוד חלונות מוחשכים רבים. ייתכן שהמורה הייתה מעירה להם, אם רק היה לה אכפת יותר. אנחנו לומדים רק ב"זום" כבר כמה שבועות, ואני מרגיש שכולם הופכים פחות ופחות אכפתיים לזה, ככל שהזמן עובר. אנחנו מתרגלים, ומראות ה"זום" הופכים למציאות החדשה שלנו.


המורה מתחילה להסביר את "החומר החדש" עליו דיברה קודם. היום מדובר בשבירה של אור –מצב בו אור מתעוות במעבר דרך חומרים שונים. בין אוויר לחלון זכוכית למשל. ככל שהשיעור נמשך, אני מתחיל להרגיש שאני שוקע שוב בשינה. המראה המשתקף מבעד למצלמת ה"זום" של המורה עוזר לכך מאוד. הוא מציג את החדר שלה בדיוק כפי שהוא – אפרורי ומשעמם כל כך, עד שאפילו התריסים הפתוחים מאחוריה לא מצליחים להפיח בו חיים. 


התחלתי לשים לב לכך שהחלונות של ה"זום" שונים מאוד מחלונות אמיתיים, וזה גורם לי לתהות מדוע אנחנו קוראים בעצם לחלונות ה"זום", חלונות. באמצעות השבירה של האור דרכם, חלונות מזכוכית מעוותים את המציאות, אבל יש משהו יפה בעיוות הזה. עיוות של המציאות מבעד לחלון "זום" אינו יפה – הוא מרגיש כמו חיקוי זול של המציאות. כששני סוגי החלונות נפגשים, כמעט נדמה כאילו הם מבטלים את העיוותים אחד של האחר, משהו שמזכיר אפילו במעט את המציאות האמיתית.


לפתע, דבר מה בחדרה של המורה תופס את תשומת ליבי. היא עדיין לא שמה לב לזה, אבל הבן שלה, ילד קטן, מסתכל החוצה מבעד לחלון שבחדרה. המבט שלו דומם, קפוא. אני משער שהוא ממש משועמם (הרגשה שאני יכול להזדהות איתה), או שגם הוא שם לב לעיוותים בזכוכית והוא בוחן אותם. מצחיק לחשוב מה תעשה המורה כשתראה את הבן שלה חולף על פני זגוגית המצלמה שלה, אבל לא מספיק כדי למנוע ממני מלהירדם. 


אני נרדם, והפעם הילד מופיע בחלום שלי. גם הוא מהלך דרך הזכוכית שבשדרה. הוא מסתכל עליי ואני מסתכל עליו, ואנחנו שותקים. הוא קוטע את הדממה רק כדי לשאול: "תגיד, זה אמיתי?". אני עונה לו שנראה לי שכן, למרות שכל המקום הזה נראה קפוא. "יכול להיות שהוא אמיתי למשך שבריר שנייה בלבד", אני אומר לו. "מה... מה אתה עושה כאן?! אתה מפריע לי בשיעור!" אני שומע את המורה צועקת. אני מתעורר ורואה את הבן שלה עוזב את החדר בזריזות, לא לפני שהוא מישיר אליי מבט משום מה, כאילו שהגבול בין החלונות בהם אנו מסתכלים הופך למציאות עצמה, או לפחות למה שנשאר ממנה.


נימוקי השופטים

'חלונות למציאות הזאת' שכתב יונתן מן הוא סיפור משוכלל המבטא את רוח התקופה ו'המציאות הזאת', המוכרת מקרוב לכל תלמיד, והיא מציאות הלמידה מרחוק בזום. הדובר, אולי בן דמותו של המחבר, אינו מסתפק בתיאור כל שנגלה אליו בחלונות הזום. הוא ניתק מהם ומהמציאות היומיומית, אל מצב הזייתי ואל חלום ובו נוף זכוכיתי הרקוח, כך מתחוור, מחומרי הלימוד בשיעור הפיזיקה שעניינו השתברות האור. התנועה המתמדת של הסיפור מה'פיזיקה' כממשות לפיזיקה של האור ובין המציאות שבמסך לבין זו שבתוך האדם פנימה מעלה שאלות על מצב האדם בזמן הזה.

יצירות נוספות