הַמְשׁוֹרֵר הַכּוֹתֵב יוֹדֵעַ
שֶׁמָּחָר כְּבָר יִגָּמְרוּ לוֹ הַמִּלִּים.
הוּא רוֹאֶה אוֹתָן נָעוֹת וּמִתְפָּרְקוֹת בְּשֶׁקֶט
מֵעַל דַּפֵּי זְמַן אֲבֵלִים.

הָאִשָּׁה הַמְחַכָּה יוֹדַעַת
בְּצֵל נֵרוֹת שַׁבָּת בּוֹהֲקִים,
שֶׁבְּנָהּ הָאוֹבֵד לֹא יָשׁוּב הַבַּיְתָה
וְכִי נִמְסְכָה עָלָיו שַׁלְוָה שֶׁל עוֹלָמִים.

הַקָּשִׁישׁ עַל הַסַּפְסָל יוֹדֵעַ
כִּי יְמֵי נְעוּרָיו כְּבָר בָּאוּ אֶל קִצָּם.
בְּיָד רָפָה הוּא מוֹחֶה אֶת דִּמְעָתוֹ הָרְטוּבָה,
הַנּוֹשֵׂאת אִתָּהּ אֶת צַעַר הָעוֹלָם.

הַנַּעֲרָה הַיָּפָה יוֹדַעַת
שֶׁקְּסָמֶיהָ יִתְפַּזְּרוּ עִם הָרוּחוֹת.
וְרַק נַפְשָׁהּ הַמִּתְמַלֵּאת בְּעֶצֶב
תְּהַוֶּה לָהּ מִפְלָט מִן הַבָּאוֹת.

הַיֶּלֶד הַנָּם מֵבִין
כִּי חֲלֹמֹתָיו יִתְנַדְּפוּ אִם יִתְעוֹרֵר.
לָכֵן הוּא מְמַהֵר לְהַגְבִּיהַּ תֹּרֶן
וּלְהַפְלִיג אֶל עוֹלָם אַחֵר.

‍

השיר העדין של אדם טלשיר מתאר מציאות דטרמיניסטית לכאורה. מתוארים בו אנשים שונים ושלל דימויים יפים, אך המשמעות שלהם אחת - העתיד קבוע מראש, הוא יגיע, והבחירה היחידה שנותרת לאדם היא להשלים איתו ולזכות בשלווה. אבל בסיום מוצעת אפשרות אחרת. גם הדרך הזאת מבטאת השלמה עם העתיד הקבוע, אבל היא משאירה בחירה רבה יותר – הדמיון.