השמיים בצבע כחול עמוק, זה עתה נפרדו מן הכוכבים. הם מתקשטים במיטב העננים לקבל את פניה של השמש.

דומיה שוררת בכל. זהו מצב ביניים. כבר לא לילה, עוד לא יום. העולם כולו עטוף שתיקה. זהו הזמן שבו אנו חוזרים לראשית הבריאה. רוח קלילה מדגדגת את הענפים, אלה נעים במעין ריקוד השכמה ירוק. את הדממה מפלחת קריאה.

צוויץ! צוויץ!

ציפור אחת, משכימת קום, פותחת בזימרה.

שיר בוקר לעולם.

אט אט חברותיה מתעוררות גם הן, והאוויר נהייה סמיך מרוב קריאות וציוצים. וכאילו נענתה לקריאתן, קרן שמש ירדה מתוך שבר ענן והציפה את העולם באור זהוב. עוד ועוד קרניים החלו מבצבצות מן הענן שנעשה בינתיים כולו נקבים נקבים, ונצבע בפז. נדמה שהשמש מחייכת למשמע ההמולה שלמטה. בינתיים, התערבבו בה גם נביחות של כלבים, קריאה של תרנגול אחד (אין לי מושג איך הגיע תרנגול לצפון תל-אביב), אפילו כבר החלו להישמע קולות הנעת רכב, טלפונים וצעקות שהגיעו  מהמכולת, קולות שעתידים להשתלט על כל השאר במהלך היום. אט אט, השמש מצאה את מקומה בשמיים, והיא תלויה שם, בוהקת במלוא הדרה, אוספת עוד ועוד אנרגיה עד שכבר אי אפשר להביט בה. היא מטפסת מעלה מעלה בשמיים, שולחת גלים של חום אל הארץ. וכך עוברות דקות, ושניה רודפת שניה והשעות חולפות. מתישהו, הזמן נהייה נוזלי וכבר חולפת דקה ולא יודעים האם היתה שעה, שעתיים, שלוש, ואולי שניה ואני פשוט חיה ונותנת לחיים ולמחשבות ולזמן לצאת ולהיכנס מראשי, אני הופכת קלילה כאוויר וכמעט נבלעת, לא מוחשית, בעולם, והופכת חלק ממנו.

השמש מאדימה אט אט ושמה פעמיה לכיוון מערב. השמיים התכולים מתחילים לכהות, והשמש נראית כאילו היא עשויה מצבעי מים שמתפשטים ומזדחלים החוצה מהקווים. גושים לבנים וצמריריים של צמר גפן נספגים בשלל צבעים – זהב, אדום, סגול, כחול, וכל הגוונים שבאמצע שאין להם שם, מתערבבים ונמהלים אחד בשני, יוצרים צבע אחד כביר שכולו זרמים זרמים וצורות חסרות צורה.

אי שם על חוף הים, בן חבוק בזרועות אביו מבקש משאלה, והאבא גם כן לוחש חרישית – "שיהיה לו טוב, שיהיה אהוב. שיהיה לו טוב". ואז הם חוזרים חבוקים הביתה, כי השמים כבר לובשים שחור, ורוח הרפאים הקלושה שחזתה במופע התחדדה והפכה לחצי ירח כסוף, בשעה שהשמש אספה את קרניה האחרונות ושקעה אל תוך הים בקול תסיסה.

ינשוף קטן, כוס גמדי, מתיישב על ענף וקורא בקול חדגוני "הווו... הווו... הווו..." במקצב מושלם עד שהקול הזה כבר הופך לחלק מהדממה, ואיש לא נותן בו את מבטו (או שמיעתו).

זוג פנסים ירוקים נדלקים בשיחים. זהו תן רעב המשוחר לטרף בחסות החשיכה. קול רשרוש נשמע מכיוון פח האשפה הגדול וזוג הפנסים כבה. התן עשה מלאכה טובה הלילה.

בשמיים, כל כיוון שאליו פנו עיניכם, אי אפשר שלא לראות כוכבים. אלפי מיליונים של כוכבים מנצנצים ובוהקים בשמיים האינסופיים.

הירח תלוי לו למעלה ומביט בממלכתו הלילית. הוא נדמה כתליון כסף שמעטר את השמיים בזוהרו הערפילי והעדין. כמעט ולא קיים ובכל זאת, מאיר כל עלה באור שקוף.

והשעות (או שמא הדקות?) והדקות (או שמא השניות?) והשניות (או שמא השעות?) זורמות סביבי כמו מים, בשאון חרישי באפילה המוארת, הרוח מבדרת את שערי בדממה.

ואז, בנקודה שכולה דומיה ואפילו הכוס השתתק, הירח נהפך יותר ויותר חיוור, אחד אחד הכוכבים נעלמים בשמים שכבר לא שחורים אלא יותר בצבע כחול עמוק...