אתמול דיבר אליי הפסנתר.
"את כותבת?" אמר. "יופי, את כותבת. תכתבי,"
"החיים הם רק
אבק מצטבר. הכל
שחור ולבן.
זה יופי של הייקו," אמר,
"תשלחי אותו לתחרות. עכשיו תניחי את העיפרון, ותקשיבי:
אמש היה ליל אביב צח וסהוּר. גאות אור ירח שטפה את החדר.
הבית נדם ונרדם. רק השעון במטבח ואני נותרנו ערים, מתקתקים בבדידותנו את הזמן הזולף.
ואז הוא הופיע.
צל קטן וכהה, ואדן החלון גדול ולבן.
כמו עש לירח, לאור שבבית נכסף. הוא, ואני, וכל בעלי כנף.
דמי בנפשך איך חמק דרך סדק דק-דק, איך קרא לו האור דרך שַׁעַר צר-צר.
את שומעת? הוא שר.
סהר חצות חייך בתמיהה. קרניו פרטו סונטה נוּגה נפלאה.
שומעת? הוא זכר את עצת הנמלה, אך היה מאוחר מדי. כבר נכלא.
כל הלילה חיפש את קרוביו שאיבד.
הוא שר סרנדה בחלון. הוא התחקה אחר ההד.
כל הלילה ניתר וצקצק מול חלון. אחריו החרה-החזיק השעון..."
"הקשיבי," אמר. "אני צפיתי בו, ולא יכולתי לעשות דבר.
הבוקר עלה, ירח נאסף אל כוכביו. בקרשנדו סיום הוא כרע עלי סף."
"את שומעת?"
שתיקה.
"זהו מות הצרצר."
"לא חשוב," אמר. "הכל שחור ולבן. אני יודע. אבק. כְּסִיל וְכִימָה.
רק אל תרימי את המכסה, שם הפטישים עוד הולמים. אינני יודע על מה."
