למה לעשות לי ככה דולי? למה לעשות לי ככה? עומדת שם, בשמלה ורודה מנצנצת, מתנשאת. עומדת לך בחלון הראווה הגדול. ואני? אני רק רוצה להתכרבל בקטיפה הורודה היפה אבל אמא, אמא לא תרשה. אמא לא תקנה לי את השמלה שלך דולי, אמא, היא רק תגיד שאין לנו כסף לדברים כאלו. אני יודעת שהיא צודקת, אמא תמיד צודקת אבל האמת לפעמים היא הדבר הכי פוגע, ולא משנה כמה אמא תגיד שמה שחשוב זו לא השמלה זה הלב, ואמא תמיד צודקת, אני תמיד ארצה בבד הורוד שיעטוף אותי בו, שהנצנצים ינצנצו עלי ולהראות לאמא כמה השמלה יפה עלי. אבל אני לעולם לא אזכה לכך, כאילו חלון הראווה מפריד ביני לבין החלום, כי אין כסף, זה תמיד זה, אומרים שכסף לא קונה אושר אבל אני מבטיחה לכם שאני אהיה כה מאושרת אם רק יקנו לי את השמלה שלך דולי, אבל אני לעולם לא אספר לאמא מה שאני מספרת לך, כי אני לא רוצה לגרום לה להרגיש עצובה. אמא שלי היא הדבר הכי חשוב לי, אפילו יותר מהשמלה.

דולי, הו דולי, לפעמים הייתי כל כך רוצה שתוכלי לדבר אלי כמו שאני מדברת אליך כי אין לי אף אחד לדבר איתו. אין לי חברים ואין לי משפחה חוץ מאמא ויש דברים שאני לא יכולה לספר לאמא. כמו מה? אני שמחה ששאלת. כמו למשל שאין לי אף אחד לדבר איתו חוץ ממנה. בעצם זה לא נכון, יש לי אותך. שיגידו מה שרוצים שבובה בחלון הראווה היא לא אשת שיחה אבל לדעתי את אשת שיחה מצויינת. את לא ביקורתית ולא שופטת ולא מדברת הרבה בעצמך ואת אף פעם לא תסגרי את הוילון. את אוהבת לתת לי את הבמה וכשאף אחד אחר לא עושה את זה, זה חשוב לי מאוד.

את יודעת דולי? לפעמים את מזכירה לי את הילדים ההם. כן אלו שלא מדברים איתי, שקוראים לי בובת סמרטוטים. אל תעלבי אבל את פשוט מזכירה לי אותם. למה? לא יודעת. אולי כי לך יש מבחר בגדים. אולי כי את מתרחקת ממני. מסתכלת עלי רק מחלון הראווה. אולי כי את לא באמת מדברת איתי ומקשיבה לי. אולי סתם כי את מהמעמד הגבוה. אנחנו מאוד שונות את ואני. את סמל היוקרה ואני סמרטוטית חסרת כל, למה את חברה שלי? ולמה את לא יכולה לענות? לפעמים אני רותחת עליך מזעם ואז נזכרת שאת וכל מה שאת אומרת זה בעצם אני, אז אני כועסת על עצמי. לפעמים אני באמת כועסת על עצמי. בגלל שאני הגעתי למצב הזה, בגלל שאין לי חברים, בגלל שאני לא יכולה לעזור לאמא, בגלל מה לא? אבל את, תמיד כל כך נחמדה, יש בזה משהו מעצבן אבל בעיקר משהו נחמד, נחמד כמוך, עומדת בחלון הראווה ועדיין מביטה בי, רק בי, מתוך כולם בי, ולא רק אני מביטה בך.

דולי מה קרה? איפה בגדיך? אנה הלכו? היכן כל הזוהר? הצבעים הבוהקים? את יודעת מה? אני הרבה יותר אוהבת אותך ככה, אני יודעת שבעוד דקות ספורות ילבישו אותך בחזרה ובכל זאת אוהבת אותך ככה. יותר כמוני. יורדת מהארץ המופלאה של חלון הראווה המעט שחצני, בלי להעליב, ורואה אותי חשופה. אני מרגישה חשופה אפילו שאת נטולת הבגדים מביננו ובכל זאת מרגישה חשופה, ואיך שהוא, נראה שאת עדיין אוהבת אותי בחיוך החם שלך, לא אכפת לי בכלל שאת לא מסוגלת להוריד אותו מהפנים.

‍

הסיפור הקצר 'חלון ראווה' שכתב ניר שקד הוא מונולוג קדחתני שנושאת בובת סמרטוטים בעומדה מול חלון הראווה שבו ניצבת דולי, בובת חלונות ראווה זוהרת. המונולוג, שלמעשה הוא חד-שיח עם דמות שותקת, נמסר בסגנון כובש, וכך מצליח ללפות את הקורא ולעורר את הזדהותו ואת חמלתו - ולא רק על הדוברת, בובת הסמרטוטים, אלא גם על זו של בובת הראווה וזאת הודות לתודעתה המורכבת של הדוברת ולמהלך העלילתי המחוכם החותם את הסיפור בחשיפתה של בובת החלון בעירומה והעמדתה, ולו לרגעים, במצב דומה לזה של הדוברת.