מתוצרי תחרות הכתיבה לנוער של הספרייה הלאומית
מקום שני
איור: רחלי שלו
אניה
כיתה ז', בית ספר שיח
|
נעמי דסברג

חלונות מזמינים.  

קוראים לכל העיניים הסקרניות. 

מושכים את תשומת הלב. 


הרחוב מלא בחנויות אבל החנות הזאת מסקרנת אותי.

אליה אני נכנסת, 

כי לחנות הזאת חלון ראווה ריק.

אי אפשר לדעת מה יש בפנים. 

כשאני נכנסת אל החנות היא זורחת אלי באור וצבע,

כי לחנות הזאת אין תדמית. 

אף אחד לא חשב איך להציג אותה. 

אני חופשיה לבחור. 


היא קטנה ועמוסה במיני חפצים משונים, את חלקם אני אפילו לא מזהה. תמונות רבות שמשקיפות לעולמות שונים מעטרות את הקירות. ספרים עבי כרס שוכבים להם בנחת על מדפים נמוכים. כלי נגינה מונחים באי סדר באחת הפינות. מטוטלת נדה מצד לצד בתוך אורלוגין העומד ליד הדלת.

מאחורי דלפק העץ יושבת אישה. שמה הוא אניה. היא מרכיבה משקפיים שממסגרים עיניים גדולות ורכות. שערה המתולתל והפרוע מעיד שהיא לא מוטרדת במיוחד מהופעתה החיצונית.

היא לא מנסה להציג לחברה שום תדמית.

היא פשוט מה שהיא. 

וזה מקסים אותי. 


אני באה לכאן כמעט בכל יום.

אני מסתובבת בין החפצים והרהיטים, ומחשבותיי נודדות למחוזות אחרים.

פעם שאלתי את אניה למה היא משאירה את חלון הראווה ריק. היא הביטה בי אז בעיניים תמהות והשיבה לי: ״מי שרוצה לדעת מה יש בחנות שלי צריך פשוט להיכנס, לא? למה צריך חלון ראווה?״ 

על המשפט הזה אני חוזרת בליבי כשאני מחליטה להרים את המסך.

לרוקן את חלון הראווה.


ליצירות נוספות
מתוצרי תחרות הכתיבה לנוער של הספרייה הלאומית
מקום שני
איור: רחלי שלו
אניה
כיתה ז', בית ספר שיח
|
נעמי דסברג

חלונות מזמינים.  

קוראים לכל העיניים הסקרניות. 

מושכים את תשומת הלב. 


הרחוב מלא בחנויות אבל החנות הזאת מסקרנת אותי.

אליה אני נכנסת, 

כי לחנות הזאת חלון ראווה ריק.

אי אפשר לדעת מה יש בפנים. 

כשאני נכנסת אל החנות היא זורחת אלי באור וצבע,

כי לחנות הזאת אין תדמית. 

אף אחד לא חשב איך להציג אותה. 

אני חופשיה לבחור. 


היא קטנה ועמוסה במיני חפצים משונים, את חלקם אני אפילו לא מזהה. תמונות רבות שמשקיפות לעולמות שונים מעטרות את הקירות. ספרים עבי כרס שוכבים להם בנחת על מדפים נמוכים. כלי נגינה מונחים באי סדר באחת הפינות. מטוטלת נדה מצד לצד בתוך אורלוגין העומד ליד הדלת.

מאחורי דלפק העץ יושבת אישה. שמה הוא אניה. היא מרכיבה משקפיים שממסגרים עיניים גדולות ורכות. שערה המתולתל והפרוע מעיד שהיא לא מוטרדת במיוחד מהופעתה החיצונית.

היא לא מנסה להציג לחברה שום תדמית.

היא פשוט מה שהיא. 

וזה מקסים אותי. 


אני באה לכאן כמעט בכל יום.

אני מסתובבת בין החפצים והרהיטים, ומחשבותיי נודדות למחוזות אחרים.

פעם שאלתי את אניה למה היא משאירה את חלון הראווה ריק. היא הביטה בי אז בעיניים תמהות והשיבה לי: ״מי שרוצה לדעת מה יש בחנות שלי צריך פשוט להיכנס, לא? למה צריך חלון ראווה?״ 

על המשפט הזה אני חוזרת בליבי כשאני מחליטה להרים את המסך.

לרוקן את חלון הראווה.


נימוקי השופטים

'אניה' , סיפורה של נעמי דסברג, הוא סיפור על חלון ראווה שהוא למעשה חלון אנטי-ראווה, חלון ריק שרוב רובם של העוברים והשבים שברחוב אינם נעצרים להביט בו מפני שאינו מנסה למכור להם מאום. ואולם דווקא הריקנות הזו והעמדה הלא שיווקית היא ששובה את הדוברת - ואת הקוראת הנכנסת איתה אל החנות הייחודית ומגלה את אניה, ואת עולמה. 'אניה' הוא טקסט מפתיע שמצליח, בעדינות רבה, לקרוא תגר על תרבות הצריכה והראווה.

יצירות נוספות