רשימת הקניות של גברת יחזקלה
במכולת גברת יחזקלה שוב קונה את האבטיח שהיא הולכת להחמיץ.
גברת יחזקלה זקנה ומכובדת כל חייה כבר עברו ולגואל היא ממתינה
שייקח אותה מחמיצות הזקנה אל הכלום.
ממדף גבוה קצת מדי מגלגלת תפוחים של אדמה לחמין שבת שנהגה להכין לבעלה.
אותו חמין מהמתכון שסבתה תמיד רקחה לה בילדותה. אך בעלה אינו. וסבתה אינה.
וילדיה חיים את החיים ואין לאלו פנאי לשום חמין.
אז רק תפוח אדמה אחד – זה יהיה חמין קטן.
רק לה.
יחזקלה מביטה באבוקדואים בעגלת הצעיר שעובר לידה. היא כבר שכחה את טעמם.
כבר לפני שנים פיתחה רגישות קשה כלפי הפרי אך בנעוריה התענגה במטעים מטעמו.
יחזקלה במחשבה שובבה שקלה להסתכן ולנסות שוב. לבחון איך גופה יגיב.
אבל יחזקלה כבר לא צעירה ואמיצה כשהייתה
וכעת כל מחשבה שכזו נותרת רק בגדר מחשבה.
מאזור הלחמים מוסיפה לעגלתה לחם מלא פרוס
כי בילדותה אמה שוב ושוב חזרה על כך שלחם מלא בריא יותר.
אולי תקפוץ לביקור אצל אמה הקשישה בבית האבות.
קצרות השנים לפני שתצטרף אליה שם.
יחזקלה לפעמים שואלת את עצמה כמה שנים נותרו לה בעולם בכלל
אך אז כועסת על עצמה שהיא אפילו עוסקת בדבר חסר טעם שכזה.
יחזקלה ניגשת עם סל הקניות הדל לדלפק הקופאית הצעירה והיפה.
גם יחזקלה המקומטת פעם הייתה צעירה ויפה - סובבה אז את מחזריה אחד על כל אצבע.
"תנצלי את השנים הללו" רוצה לומר לקופאית, אך יודעת שמילים אלו חסרות כל מטרה
גם אוזניה שמעו מילים אלו לפני עשורים רבים ושום משמעות לא מצאו בהן.
הקופאית מעבירה בין ידיה את המוצרים:
אבטיח – צפצוף.
כמה בנה הראשון שנא את אלו. כמה ניסתה לשכנע אותו לטעום כל פעם.
תפוח אדמה – צפצוף.
תפוח האדמה מוטח מידי הקופאית בעוצמה חזקה מעט מדי.
לחם מלא – צפצוף.
כאילו זה מה שיאריך את זמנה בעולם הזה. היא עושה מספיק כדי לקצר אותם.
"עוד משהו גברת?" שואלת הקופאית
"אפשר קאמל אחד?". יחזקלה עדיין כבולה בהתמכרות שגזלה את בעלה.
סיגריות – ציפצוף.
היא ניסתה להיגמל פעמים רבות אבל כוח הרצון שלה חלש מכוחו של הטבק.
יחזקלה משלמת ויוצאת מהמכולת.
את שקית הקניות מניחה במושב האחורי של הרכב וניגשת לכיוון מושב הנהג.
גברת צעירה ניגשת אליה עם שקית משלה. "תרצי להדליק נר שבת צדיקה?”
יחזקלה לוקחת מידה זוג נרות שבת. "תודה לך" אומרת בחיוך וסוגרת את דלת המכונית.
היא נהגה להדליק נרות עם אמה כל שבת בילדותה המוקדמת.
לפני שהמסורת נותקה מהיומיום.
אולי תביא את הנרות לבית האבות.
לזכר הימים.
בעודה נוסעת לבית המרקחת לאסוף תרופות במרשם שרק האל הטוב יודע מה יעשו לגופה
שואלת גברת יחזקלה את עצמה אם מצבה טוב או רע.
הרוקח החביב נוהג כל פעם לשאול לשלומה
והיא צריכה להחליט מה תבחר לומר הפעם.
היא מחליטה לומר שמצבה טוב כיוון שלא מוצאת דבר רע.
היא מוצאת את עצמה שואלת האם ״לא רע״ שווה ל״טוב״?
אין טעם לדון בכך. בסופו של דבר הכל בחיים יחסי.
יש לה מספיק כסף, בית נוח, ילדים משגשגים, נכדים מוצלחים.
אז מה אם היא קצת בודדה?
אולי הפעם תזמין את הרוקח להצטרף אליה לחמין?
האם הייתה צריכה לקנות שני תפוחי אדמה ולא ואחד?
זה מאוחר מידי לכך בכל מקרה. מאוחר מידי בחייה של יחזקלה להתחרט.
סיטואציות יומיומיות – עריכת קניות במרכול ובבית המרקחת - משמשת את נוגה אופק כדי להכניס את הקוראת אל חייה ואל עולמה הפנימי של אשה מבוגרת הנחשף דרך המוצרים שהיא קונה, אינטראקציה עם קופאית, או רוקח. קסמו של הסיפור נעוץ בפער בין עולמה העגמומי של הגיבורה לבין סגנון הכתיבה החופשי ואף פרוע, התובנות החריפות, וההומור. סיפור שיש בו אינטימיות גדולה לצד איכויות תיאטרליות.
