ים ישבה לשולחנה בחדר האפלולי שבו רק מנורה אחת דלקה, והפיקה מספיק אור כדי שתוכל לראות את כתביה שבהם עסקה.

תריסי החלון היו מוגפים והדלת הייתה סגורה, והיא בדיוק ריפרפה בעט הנובע שלה מעל דף לבן וחדש, בעת שאדם התפרץ לפתע אל חדרה.

"אדם!" היא נפנתה אליו בחופזה וקווצת שיערה, שהתחיל להאפיר בשנה האחרונה, ניתקה מהפקעת שעל קודקוד ראשה. "שוב השתמשת במפתח שבארון הנעליים בכניסה? כמה פעמים אמרתי לך..." היא שנאה כאשר עשה זאת. "היית אמור להביא את הילדים רק מחר. מה אתה עושה פה?"

הוא הסמיק קלות וגימגם באומרו שמחר הוא עסוק, משהו על פגישה ועבודה וחוסר פנאי. "הם מחכים בסלון," הוא הוסיף בסוף דבריו, מדבר על ילדיהם המשותפים. "מה דעתך לצאת אליהם?"

"אני לא יכולה... חייבת לסיים את הפרק הזה עד מחר" – היא החוותה לעבר הניירת העמוסה שעל השולחן – "אבל מה דעתכם לשבת ו...אה," נזכרה, "דגני הבוקר שעומריקי אוהב נמצאים במזווה."

אבל אדם לא מש ממפתן חדרה.

"מה יש?" היא שאלה.

הוא חיכך את חרטום נעלו בנעל השנייה: הרגל עצבני שאימץ לעצמו עוד מימי נעוריהם.

"חשבתי שאולי תשבי איתנו... בכל זאת, את תמיד עסוקה."

"אני אומרת לך, הלוואי שיכולתי..."

המילים הללו... חשב אדם, ומבטו, כמעין מבט מהורהר, נדד מעלה, לעבר מאוורר התקרה הקטן שבחדר, וכאילו פתאום הוא נזכר בתמונות העבר מאז שחייו התהפכו על פיהם, כאשר היא נכנסה אליהם...:

ים, מגיעה אל שולחן כיתתו, מציגה את עצמה בפניו. "אתה התלמיד החדש."

"כן,ומי את?"

"ים."

והיא אכן הייתה ים. היא געשה והתפרצה לחייו כמו שברי הגלים. רוקדת על רחבת הריקודים. צוחקת עם החברים במסדרון הלינולאום ליד הלוקרים, וקורצת לו בסתר.

אז, היא עוד נהנתה. בזמן ההוא היא לא חשבה בכלל על העתיד.

מלבד חלום רחוק שהיה לה, והוא לגרום למישהו להתאהב ביצירות פרי עטה.

כשהיא עמדה אז על הבמה באולם החשוך, חשוך כמו חדרה, והרימה בניצחון את גביע תחרות הכתיבה – מקום ראשון – היא הבינה כי החלום הזה איננו רחוק עוד. והוא הפך למציאות.

היא עמלה על הדוקטורט שלה בספרות.

"מה דעתך שנצא לאיזו מסעדה הערב? נעביר קצת את הזמן ביחד?"

"הלוואי שיכולתי," היא הקלידה נמרצות במחשב הנייד.

ואדם שהסתכל בטבעת הנישואים שענד, תהה אם היא שכחה את עובדת היותם נשואים, אולי מרוב שהייתה עסוקה במטרתה הנצחית... עד שהתגרשו.

הלוואי שיכולתי, אדם שבלהווה במעבר חד, כן, משם המילים האלה מוכרות לי.

"תחשבי על זה,"  הוא פנה אליה בשנית,"אני אחכה איתם בחוץ."

לאחר מכן יצא מן החדר, טורק את הדלת קלות.

ים נאנחה עמוקות והזיזה את טיוטת ספרה. את מקומה תפסה רשימת מטלות. ים סימנה על מטלת סיום הפרק "בוצע" מפאת שכמעט סיימה לכתוב אותו, לכן הרשתה לעצמה את הסיפוק הזה.

עריכת שמות פרקי הספר – בוצע.

קניות בסופר לסוף השבוע – בוצע.

עיניה גלשו לתחתית הרשימה, במין היסח דעת כזה, שם מנתה את אירועי היום העכשוויים שלה, כל מיני זוטות שהיו לה על סדר היום ולא התעניינה בהן כלל, מפני שהייתה צריכה לדאוג לעתיד הספר שלה.

אך מוחה הספיק לקלוט שורה בודדה שנכתבה לה שם, אירוע אחד שציינה לעצמה ברשימה:

"יום הולדת לעומריקי," כך נכתב. ים הניחה את ידה על שפתיה באינסטינקט של הפתעה.

‍