כותבת בשביל המחר

 | 
נועה פרוינד

היא ישבה לשולחנה בחדר האפלולי שבו רק מנורה אחת דלקה, והפיקה מספיק אור כדי שתוכל לראות את כתביה שבהם עסקה. תריסי החלון היו מוגפים והדלת הייתה סגורה, וים בדיוק רפרפה בעט הנובע שלה מעל דף לבן וחדש, בעת שאדם התפרץ לפתע אל חדרה.

"אדם!" היא נפנתה אליו בחופזה וקווצת שיערה, שהתחיל להאפיר בשנה האחרונה, ניתקה מהפקעת שעל קודקוד ראשה. "שוב השתמשת במפתח שבארון הנעליים בכניסה? כמה פעמים אמרתי לך..." היא שנאה כאשר עשה זאת. "היית אמור להביא את הילדים רק מחר. מה אתה עושה פה?"

הוא הסמיק קלות וגמגם באומרו שמחר הוא עסוק, משהו על פגישה ועבודה וחוסר פנאי. "הם מחכים בסלון," הוא הוסיף בסוף דבריו, מדבר על ילדיהם המשותפים. "מה דעתך לצאת אליהם?"

"אני לא יכולה... חייבת לסיים את הספר הזה עד מחר" – היא החוותה לעבר הניירת העמוסה שעל השולחן – "אבל אתם מוזמנים לשבת לכם, לפטפט כאוות נפשכם... הו," נזכרה, "דגני הבוקר שעומרי אוהב נמצאים במזווה."

אבל אדם לא מש ממפתן חדרה.

"מה יש?" היא שאלה.

הוא חיכך את חרטום נעלו בנעל השנייה: הרגל עצבני שאימץ לעצמו עוד מימי נעוריהם. "חשבתי שאולי תשבי איתנו... בכל זאת, את תמיד עסוקה."

"אני אומרת לך, הלוואי שיכולתי..."

המילים הללו... חשב אדם, ומבטו, מעין מבט מהורהר, נדד מעלה, לעבר מאוורר התקרה הקטן שבחדר, וכאילו פתאום חלפו לנגד עיניו כל מאורעות חייו, או שמא עליו לומר, חייו מאז שהתהפכו על פיהם, כאשר היא נכנסה אליהם?
ים, מגיעה אל שולחן כיתתו, מציגה את עצמה בפניו. "אתה התלמיד החדש."
"כן, ומי את?"
"ים."
והיא אכן הייתה ים. היא געשה והתפרצה לחייו כמו שברי הגלים. רוקדת על רחבת הריקודים. צוחקת עם החברים במסדרון הלינולאום ליד הלוקרים, וקורצת לו בסתר.
אז, היא עוד נהנתה. בזמן ההוא היא לא חשבה בכלל על העתיד.
מלבד חלום רחוק שהיה לה, והוא לגרום למישהו להתאהב ביצירות פרי עטה.
כשהיא עמדה אז על הבמה באולם החשוך, חשוך כמו חדרה, והרימה בניצחון את גביע תחרות הכתיבה – מקום ראשון – היא הבינה כי החלום הזה איננו רחוק עוד. והוא הפך למציאות.
היא עמלה על הדוקטורט שלה בספרות.
"מה דעתך שנצא לאיזו מסעדה הערב? נעביר קצת את הזמן ביחד?"
"הלוואי שיכולתי," היא הקלידה נמרצות במחשב הנייד.
ואדם, שהסתכל בטבעת הנישואים שענד, תהה אם היא שכחה את עובדת היותם נשואים, אולי מרוב שהייתה עסוקה במטרתה הנצחית... עד שהתגרשו.

'הלוואי שיכולתי', אדם התעורר מהזיותיו, כן, משם המילים האלה מוכרות לי.

"תחשבי על זה," הוא פנה אליה בשנית, "אני אחכה איתם בחוץ."

לאחר מכן יצא מן החדר, טורק את הדלת קלות. סגירת הדלת גרמה לעיניה של ים לנדוד לעבר אחת מתמונותיה הממוסגרות שנתלו בקרבת מקום, כשעוד היה לה הזמן לקשט את חדרה.
זאת הייתה תמונה שלה ושל אדם עם הילדים, כשעוד היו יחד. בתמונה הם נמצאים ביום שמשי בשדה חמניות. כל המשפחה הייתה עצבנית בגלל הנסיעה המייגעת והחום הנורא. אבל איכשהו, הם עדיין חייכו.
עמית היה רק תינוק קטן בעגלה, ודנה עשתה לעצמה צמות שהתעקשה ללכת איתן לכל מקום, ועומרי עמד לעלות לכיתה א'.

"איזה גדולים הם עכשיו לעומת פעם," מלמלה לעצמה, "יכול להיות שאני מחמיצה את זה? מפספסת את שנות ההתבגרות החשובות שלהם בעוד שאני יושבת כאן, כותבת וכותבת בשביל המחר?"

נימוקי השופטים

היצירות שעלו לגמר

חטיבת הביניים
תיכון
מתוצרי תחרות הכתיבה לנוער של הספרייה הלאומית
איור: רחלי שלו
כותבת בשביל המחר
כיתה י"ב, אולפנת צפירה
|
גבעת שמואל
|
נועה פרוינד

היא ישבה לשולחנה בחדר האפלולי שבו רק מנורה אחת דלקה, והפיקה מספיק אור כדי שתוכל לראות את כתביה שבהם עסקה. תריסי החלון היו מוגפים והדלת הייתה סגורה, וים בדיוק רפרפה בעט הנובע שלה מעל דף לבן וחדש, בעת שאדם התפרץ לפתע אל חדרה.

"אדם!" היא נפנתה אליו בחופזה וקווצת שיערה, שהתחיל להאפיר בשנה האחרונה, ניתקה מהפקעת שעל קודקוד ראשה. "שוב השתמשת במפתח שבארון הנעליים בכניסה? כמה פעמים אמרתי לך..." היא שנאה כאשר עשה זאת. "היית אמור להביא את הילדים רק מחר. מה אתה עושה פה?"

הוא הסמיק קלות וגמגם באומרו שמחר הוא עסוק, משהו על פגישה ועבודה וחוסר פנאי. "הם מחכים בסלון," הוא הוסיף בסוף דבריו, מדבר על ילדיהם המשותפים. "מה דעתך לצאת אליהם?"

"אני לא יכולה... חייבת לסיים את הספר הזה עד מחר" – היא החוותה לעבר הניירת העמוסה שעל השולחן – "אבל אתם מוזמנים לשבת לכם, לפטפט כאוות נפשכם... הו," נזכרה, "דגני הבוקר שעומרי אוהב נמצאים במזווה."

אבל אדם לא מש ממפתן חדרה.

"מה יש?" היא שאלה.

הוא חיכך את חרטום נעלו בנעל השנייה: הרגל עצבני שאימץ לעצמו עוד מימי נעוריהם. "חשבתי שאולי תשבי איתנו... בכל זאת, את תמיד עסוקה."

"אני אומרת לך, הלוואי שיכולתי..."

המילים הללו... חשב אדם, ומבטו, מעין מבט מהורהר, נדד מעלה, לעבר מאוורר התקרה הקטן שבחדר, וכאילו פתאום חלפו לנגד עיניו כל מאורעות חייו, או שמא עליו לומר, חייו מאז שהתהפכו על פיהם, כאשר היא נכנסה אליהם?
ים, מגיעה אל שולחן כיתתו, מציגה את עצמה בפניו. "אתה התלמיד החדש."
"כן, ומי את?"
"ים."
והיא אכן הייתה ים. היא געשה והתפרצה לחייו כמו שברי הגלים. רוקדת על רחבת הריקודים. צוחקת עם החברים במסדרון הלינולאום ליד הלוקרים, וקורצת לו בסתר.
אז, היא עוד נהנתה. בזמן ההוא היא לא חשבה בכלל על העתיד.
מלבד חלום רחוק שהיה לה, והוא לגרום למישהו להתאהב ביצירות פרי עטה.
כשהיא עמדה אז על הבמה באולם החשוך, חשוך כמו חדרה, והרימה בניצחון את גביע תחרות הכתיבה – מקום ראשון – היא הבינה כי החלום הזה איננו רחוק עוד. והוא הפך למציאות.
היא עמלה על הדוקטורט שלה בספרות.
"מה דעתך שנצא לאיזו מסעדה הערב? נעביר קצת את הזמן ביחד?"
"הלוואי שיכולתי," היא הקלידה נמרצות במחשב הנייד.
ואדם, שהסתכל בטבעת הנישואים שענד, תהה אם היא שכחה את עובדת היותם נשואים, אולי מרוב שהייתה עסוקה במטרתה הנצחית... עד שהתגרשו.

'הלוואי שיכולתי', אדם התעורר מהזיותיו, כן, משם המילים האלה מוכרות לי.

"תחשבי על זה," הוא פנה אליה בשנית, "אני אחכה איתם בחוץ."

לאחר מכן יצא מן החדר, טורק את הדלת קלות. סגירת הדלת גרמה לעיניה של ים לנדוד לעבר אחת מתמונותיה הממוסגרות שנתלו בקרבת מקום, כשעוד היה לה הזמן לקשט את חדרה.
זאת הייתה תמונה שלה ושל אדם עם הילדים, כשעוד היו יחד. בתמונה הם נמצאים ביום שמשי בשדה חמניות. כל המשפחה הייתה עצבנית בגלל הנסיעה המייגעת והחום הנורא. אבל איכשהו, הם עדיין חייכו.
עמית היה רק תינוק קטן בעגלה, ודנה עשתה לעצמה צמות שהתעקשה ללכת איתן לכל מקום, ועומרי עמד לעלות לכיתה א'.

"איזה גדולים הם עכשיו לעומת פעם," מלמלה לעצמה, "יכול להיות שאני מחמיצה את זה? מפספסת את שנות ההתבגרות החשובות שלהם בעוד שאני יושבת כאן, כותבת וכותבת בשביל המחר?"

ליצירות נוספות
תחרות הכתיבה לנוער של הספרייה הלאומית תשפ"ג
איור: רחלי שלו
כותבת בשביל המחר
נועה פרוינד
,
כיתה י"ב, אולפנת צפירה
,
גבעת שמואל

היא ישבה לשולחנה בחדר האפלולי שבו רק מנורה אחת דלקה, והפיקה מספיק אור כדי שתוכל לראות את כתביה שבהם עסקה. תריסי החלון היו מוגפים והדלת הייתה סגורה, וים בדיוק רפרפה בעט הנובע שלה מעל דף לבן וחדש, בעת שאדם התפרץ לפתע אל חדרה.

"אדם!" היא נפנתה אליו בחופזה וקווצת שיערה, שהתחיל להאפיר בשנה האחרונה, ניתקה מהפקעת שעל קודקוד ראשה. "שוב השתמשת במפתח שבארון הנעליים בכניסה? כמה פעמים אמרתי לך..." היא שנאה כאשר עשה זאת. "היית אמור להביא את הילדים רק מחר. מה אתה עושה פה?"

הוא הסמיק קלות וגמגם באומרו שמחר הוא עסוק, משהו על פגישה ועבודה וחוסר פנאי. "הם מחכים בסלון," הוא הוסיף בסוף דבריו, מדבר על ילדיהם המשותפים. "מה דעתך לצאת אליהם?"

"אני לא יכולה... חייבת לסיים את הספר הזה עד מחר" – היא החוותה לעבר הניירת העמוסה שעל השולחן – "אבל אתם מוזמנים לשבת לכם, לפטפט כאוות נפשכם... הו," נזכרה, "דגני הבוקר שעומרי אוהב נמצאים במזווה."

אבל אדם לא מש ממפתן חדרה.

"מה יש?" היא שאלה.

הוא חיכך את חרטום נעלו בנעל השנייה: הרגל עצבני שאימץ לעצמו עוד מימי נעוריהם. "חשבתי שאולי תשבי איתנו... בכל זאת, את תמיד עסוקה."

"אני אומרת לך, הלוואי שיכולתי..."

המילים הללו... חשב אדם, ומבטו, מעין מבט מהורהר, נדד מעלה, לעבר מאוורר התקרה הקטן שבחדר, וכאילו פתאום חלפו לנגד עיניו כל מאורעות חייו, או שמא עליו לומר, חייו מאז שהתהפכו על פיהם, כאשר היא נכנסה אליהם?
ים, מגיעה אל שולחן כיתתו, מציגה את עצמה בפניו. "אתה התלמיד החדש."
"כן, ומי את?"
"ים."
והיא אכן הייתה ים. היא געשה והתפרצה לחייו כמו שברי הגלים. רוקדת על רחבת הריקודים. צוחקת עם החברים במסדרון הלינולאום ליד הלוקרים, וקורצת לו בסתר.
אז, היא עוד נהנתה. בזמן ההוא היא לא חשבה בכלל על העתיד.
מלבד חלום רחוק שהיה לה, והוא לגרום למישהו להתאהב ביצירות פרי עטה.
כשהיא עמדה אז על הבמה באולם החשוך, חשוך כמו חדרה, והרימה בניצחון את גביע תחרות הכתיבה – מקום ראשון – היא הבינה כי החלום הזה איננו רחוק עוד. והוא הפך למציאות.
היא עמלה על הדוקטורט שלה בספרות.
"מה דעתך שנצא לאיזו מסעדה הערב? נעביר קצת את הזמן ביחד?"
"הלוואי שיכולתי," היא הקלידה נמרצות במחשב הנייד.
ואדם, שהסתכל בטבעת הנישואים שענד, תהה אם היא שכחה את עובדת היותם נשואים, אולי מרוב שהייתה עסוקה במטרתה הנצחית... עד שהתגרשו.

'הלוואי שיכולתי', אדם התעורר מהזיותיו, כן, משם המילים האלה מוכרות לי.

"תחשבי על זה," הוא פנה אליה בשנית, "אני אחכה איתם בחוץ."

לאחר מכן יצא מן החדר, טורק את הדלת קלות. סגירת הדלת גרמה לעיניה של ים לנדוד לעבר אחת מתמונותיה הממוסגרות שנתלו בקרבת מקום, כשעוד היה לה הזמן לקשט את חדרה.
זאת הייתה תמונה שלה ושל אדם עם הילדים, כשעוד היו יחד. בתמונה הם נמצאים ביום שמשי בשדה חמניות. כל המשפחה הייתה עצבנית בגלל הנסיעה המייגעת והחום הנורא. אבל איכשהו, הם עדיין חייכו.
עמית היה רק תינוק קטן בעגלה, ודנה עשתה לעצמה צמות שהתעקשה ללכת איתן לכל מקום, ועומרי עמד לעלות לכיתה א'.

"איזה גדולים הם עכשיו לעומת פעם," מלמלה לעצמה, "יכול להיות שאני מחמיצה את זה? מפספסת את שנות ההתבגרות החשובות שלהם בעוד שאני יושבת כאן, כותבת וכותבת בשביל המחר?"


נימוקי השופטים

יצירות נוספות

יצירות נוספות