השמש מתחילה לשקוע, צובעת את השמים באלפי צבעים, נוגעת במים ויוצרת פס של אור, פס שנעלם עם השמש. החושך מזדחל לאיטו ומקדיר את השמיים. מחלון חדרי לא רואים עוד כלום. הים ממשיך ללחך את החול, משמיע אוושות מרגיעות שמעידות על כך שלא נותרתי לבדי, שהחושך לא השליך על הכל דלי של זפת והשתיק את העולם.למה הכל חשוך? למה הירח לא מציץ מאחורי העננים כמו שעושה תמיד? אני לא מרגישה את גופי, זרועותיי לא נענות לי מרוב פחד. גופי מתרפה ואין לי עוד שליטה עליו.המח פועל לאט מדי, מחשבות לא עוברות דרכו חלק. אני נופלת אחורה על המיטה ועיני נעצמות. משב רוח קריר ניכנס דרך חלוני הפתוח ומאוורר את החדר הטחוב. דרך ריסי הסגורים אני רואה נצנוץ קטן במרחק. זה כוכב, זה כוכב. המחשבה עוברת במוחי כמה פעמים עד שהיא נקלטת. זה כוכב, כלומר אור, ואור זה הרי הדבר הטוב בעולם. ההרגשה מתחילה לחזור לגופי. אני מרגישה את הידיים מונחות משני עבריי. אני מרגישה את ראשי מונח בתנוחה אלכסונית. אני מרגישה את רגליי ואת גבי. כשאהיה גדולה אני לא אפחד מכלום. זה מה שאני אומרת לעצמי כל חיי. אבל זה שקר, כי האמת היא שאני מפחדת מהחושך. החושך מקפיא את דמי בעורקיי. החושך לא נותן לי דרך לפלס מבעדו. בחושך אני אבודה. אבל תמיד אחרי החושך בא האור, אחרי הלילה בא היום. אלו הם סדרי הטבע ואני שמחה על כך כי זה אומר שתמיד יהיה את המחר. פס של אור מופיע לאורך הים. הפס מתרחב ועיגול כתום מופיע במרכזו. פס האור נאבק על שליטה. החושך עדיין גדול ממנו בהרבה. האור והחושך מתמוססים זה לתוך זה, נאבקים נלחמים. לפעמים האור מצליח להתרחב ולפעמים החושך מוחץ אותו חזרה לפס הדק שהיה. כמו בכל יום, הכוכב שהחזיק אותי כל הלילה נעלם, אבל את מקומו מחליפה השמש. אני מביטה דרך חלוני וההקלה שוטפת אותי, כי האור הגיע. המחר שלי הגיע. המחר שאתמול כל כך ייחלתי שיבוא כבר, בא. האתמול הפך להיום והיום אני מוכנה.אני משעינה את ידיי על אדן החלון ונושמת. רוח קרירה נושבת על פני ומפזרת את שערי ואני עדיין נושמת. גם כשהגל הרחוק שם מתנפץ על הסלע אני עדיין נושמת ומחייכת/