יום המחר הוא אינו דף חלק. לכל היותר שורה.

כיתוב על משפט שכיסינו בטיפקס בלי רגע לטקס קבורה.

יום האתמול לא סתם ככה נמחק, כששעת החצות עברה.

הו אחש, מתנקז, מתרכז, עד בואה של העת שאותו מעירה.

יום המחר לא בקסם נברא, לכל היותר נוצק

מכל מה שלא התאבן מזכרון העבר אשר פעם שקק.

יום האתמול לא שוכב במגירה, מחליד וצובר אבק.

הוא רק מחכה לסימן להציץ, להפציץ את הגבול הכה-דק

בין כל שניסינו לשכוח, ממנו לברוח, לתפוס עוד מרחק,

למה שעודדנו לפרוח כדי לחפות קצת על איך שקרה –

אבל שורשיו של הצמח עמוק במצע ונעוצים בו חזק,

זה תל ה"עבר ונגמר", לכאורה. ועכשיו כשנגלה חזרה,

ניתנה הזדמנות להביט בשגיאות האתמול בצורה ישירה,

לא דרך אותה עדשה עכורה שבינינו לבין המודחק.

ניתנה הזמנות להפנים, לתקן ולגדול, הזדמנות יקרה,

לבחון עוד כיוון, לקבל כבר בחירה ולטרוף את קלפי המשחק.

–

ויש אנשים שמעולם לא הסתירו קלפים, או טעות, או סיפור.

יודעים לבנות גשר בין מה שיצא לבין מה שכאילו אמור.

ואז ממשיכים, מתפתחים, מצליחים, או נופלים. גם נופלים, כמו כולם.

אבל יכולים להחלים, להשלים עם עצמם, לזהות מסלולם.

כן,חבל לי לומר, הנסתר מחוסר פתרון-קסם מתוך אגדה.

לא אופטימיות, לא תכנונים זהירים יאפסו כל סיכוי למעידה.

אז נשאר רק לפעול. ותבוא תוצאה. ונגיע רחוק, או קרוב;

החיים הם אותה אומנות מופלאה של ציור ללא מחק.

יוםטוב!

‍