שני רגעים

תיעוד נוער בזמן מלחמה

Two moments
אנונימי
ליאן ב.ס.
 | 
אילת
רגע ראשון
7.10.2023
לעולם לא אשכח את הבוקר ההוא. 7:30. השעון מצלצל. שולחת יד עייפה אל השידה שתלחץ שוב, בפעם המי יודע כמה על ״נודניק״. מבט אחד אל החלון, שהכניס דרכו קרן שמש חדה, הספיק כדי לשכנע אותי לקום. הופכת את הפלאפון שלא מפסיק להבהב וקורס מהתראות- ״צבע אדום ברחבי הארץ״, ״פיצוצים עזים נשמעים בעוטף עזה״… משהו כמו 20-30 התראות, כל אחת בניסוח קצת שונה, אך המסר מובהק- אנחנו במתקפה. מדפדפת בחוסר אונים בין פיקוד העורף למאקו ל-n12, והעין נתפסת על התראה אחת. ״חמ״ל- חשש לחדירת מחבלים לשטח ישראל״. והלב מתחיל לפעום. מה עושים? שולחת שוב את ידי אל אותה השידה, הפעם בכדי למצוא את השלט. לחיצה על הכפתור תדליק את המסך המהבהב, שלא ידעתי שאהיה מרותקת אליו לשבועות הקרובים. ״מטח כבד בשטח ישראל״, הדרום תחת אש״, ״משפחות מדווחות שאבד הקשר עם יקיריהם״, ״מסיבת טבע תחת מתקפה״, שורות כתומות תחת הכותרת ״ירי טילים ורקטות״ צובעות את הצד השמאלי של הימני של המסך. ״דיווח לא רשמי על חטיפה של חיילים ואזרחים ישראלים משטח ישראל לרצועת עזה״… פשיטה נרחבת של כוח חמאס על מספר יישובים בעוטף עזה״. קולות של בכי, וכעס, ופחד, וחוסר אונים… אנשים שמתחננים שיקחו אותם, שיזעיקו עזרה. בוכים בפני שדרני הרדיו והחדשות שיצילו אותם- כשממש מעבר לדלת, מחכה אותו המחבל, שמנסה לפרוץ את דלת הממ"ד. ואני? אני צופה. צופה בכל בתדהמה. הלם. ושקט. שקט מכביד. שקט מבשר רעות. השקט של הסוף. רק אני, ואותה הידיעה המצמררת שמרחפת מולי. והקו הדק שבין המציאות לבין סיוט הולך ומתפוגג- מה אמיתי? מה קורה פה? האם זה הסוף?…הסוף שלנו? לעולם לא אשכח את הבוקר ההוא. 7:30.
רגע שני
31.10.2023
אילת תמיד הרגישה מנותקת. קצת רחוקה, טוב… קצת הרבה. מין בועה כזאת. לרוב זה היה מעצבן, קצת מציק, להרגיש כמו מדינה משלנו. במלחמה, לעומת זאת, זה דווקא היה מרגיע. הצליח להחזיק אותנו שפויים. עשרות אלפי מפונים נוהרים ללא הרף אל העיר הדרומית, בורחים מהתופת בביתם. ואנחנו פותחים את ביתנו, את העיר הכל כך יקרה שלנו, ומקבלים את כולם בזרועות פתוחות. עוד בוקר בבית ספר. השגרה לא שגרתית, והנה מתחיל עוד שיעור. בין כל תרגיל לתרגיל, עוד היה נדמה שאנחנו מסתדרים עם המצב. ראש על השולחן, מוח מנותק. המורה מדברת, ושואלת, ומתעניינת… ואז שתיקה. 8:58. המורה קפואה במקום. הזמן נעצר. 40 ילד מביטים זה בזה בשוק מוחלט. צליל צורם בוקע מכל הטלפונים בו זמנית. לא יודעת אם מתוך ״הרגל״ של הצפירה, או סתם לחץ, אבל האינסטינקט הראשוני היה כמובן לעמוד. כמה שניות של שקט בין ההתרעות, ומתחילות לזרום שיחות הטלפון- הורים מודאגים מנסים להבין מה קורה עם ילדיהם, ש״כלואים״ בין כותלי בית הספר, בהישמע אותה האזעקה. האזעקה הראשונה של רובנו. ״יאללה חברה קומה אחת למטה יש לנו 20 שניות״ צעקתי לכיתה, שהרגישה ריקה, על אף כל מי שהיה בה. הייתי הראשונה להגיב. שתי שניות וכבר היינו בחוץ. כולם יושבים זה על זה, דחוסים מתחת לשולחנות… מחכים ומצפים לשמוע מהן ההנחיות הבאות. בכי פה ושם, צעקות, לחישות…. שום דבר לא הרגיש נכון חוץ מ… לשתוק. ידענו כולם, גם אם לא ציינו זאת במפורש, שאנחנו בעיצומו של רגע ממש היסטורי, רגע שלא חוו כמותו בשנים האחרונות. רגע שנזכור.